החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יוצא לי לחשוב הרבה בזמן האחרון על החיים שהיו לי פעם. על איך עשיתי דברים בלי לחשוב, בלי לתכנן, בספונטניות גמורה- פשוט עשיתי. חושבת על כל המקומות שנסעתי אליהם לפגוש נשים, על המקומות המוזרים שבהם עשיתי סקס. ואיפה זה היום? נעלם.

חושבת על להכיר מישהי, וכל הגוף שלי מזדעק נגד. ממש מרגישה את זה בפנימי, התנגדות חזקה כזאת. מוזר לי לדמיין את עצמי עם מישהי.

אולי התרגלתי ללבד. אולי אני זוכרת יותר מידיי טוב את כל הלילות מלאי הדמעות והגעגועים והכאב הזה, שחותך את הלב כמו סכין. אולי עמוק בפנים אני עדיין חושבת שאני לא מספיק טובה. למרות שזה מוזר, כי בתקופות הכי רעות שלי היה לי סקס כאילו אין מחר, ועכשיו, בתקופה הכי טובה שלי, יבש.

אני לא יודעת למה. לא יודעת מה עוצר אותי. חשבתי אולי זה בגלל שאין קהילה, אבל זה בולשיט. הנה, כל החברות שלי הכירו ומכירות גם בלי קהילה. באמת בולשיט. משהו עוצר אותי מלהכיר. מה שבטוח שזאת לא היא. זה משהו בי. עבר לי ממנה לגמרי. גם חברות שלי כבר מתחילות להרגיש.

ואני לא יודעת מה זה. מרגישה שאני הולכת סביב הנקודה ולא נוגעת בה.

אפילו ביום כיפור חשבתי על זה. ניסיתי לדמיין את עצמי משנה סטטוס בפייסבוק, מעדכנת כאן בבלוג. כלום, נאדה. לא הצלחתי. כאילו משהו בי נסגר, נאטם.

ויש את הצורך הגופני הזה, שכבר מתחיל לשגע אותי ממש. בכל זאת, 3 שנים. זה המון זמן. אני כבר יכולה להצטרף למנזר וזהו.

מרגישה שיש שם משהו, שאני צריכה להבין לפני שהיא תבוא, מי שזו לא תהיה.

כי מה, אני הרי לא כזאת גרועה. יש לי גוף פצצה, בלי צניעות עכשיו. פנים.. נו טוב, אני אלמד לחיות איתם. אבל הם גם לא כאלו גרועים. או גרועות? לא חשוב.

אז מה, למה כל החברות שלי היו בזוגיות או עכשיו בזוגיות ורק אני.. כלום.

משהו פה מוזר. וכרגע אין לי תשובה. כרגע זה סתם תהיות באוויר.

אולי אני צריכה ללכת לאיזו קאוצרית שתעזור לי למצוא מה חסום אצלי. למרות שכל הגוף שלי צמרמורות לא טובות כשאני חושבת על זה.

ואולי פשוט באמת טוב לי ככה ואני סתם מנסה למצוא בעיות איפה שאין.

לא יודעת. אבל פרקתי.