החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אולי באמת לא אהבתי אותך.

אולי באמת זה סתם היה נדמה לי.

מה שבטוח, היית המנטורית שלי.

היית הדמות החכמה הזאת, שניהלתי איתה שיחות עומק עד אור הבוקר.

היית הכתובת שיכולתי לפנות אליה כשאני באמת צריכה.

היית המישהי הזאת שתמיד תהיה שם להקשיב לי.

טוב, לא בדיוק תמיד, רק כשהיה לך כוח.

מתגעגעת לזה.

לשיחות האלו עד אור הבוקר.

שיחות שבהן נתת לי כלים להתמודד.

שיחות שבהן חפרנו ומצאנו גם זהב.

זהב שאיפשר לי להחזיר את עצמי לעצמי.

תמיד אמרתי לך שאת פסיכולוגית מבוזבזת. או קאוצרית.

תמיד הייתי בשוק איך אני עושה מאמצים אדירים לחשוב ככה, איך אני קוראת את כל הספרים הנכונים.

ולך זה בא בטבעי. כדרך חיים. כי זה מי שאת.

אני חושבת שקינאתי בך.

קינאתי בחוכמה שלך. ביכולת שלך לראות את הטוב בכל דבר.

וזה מה שחסר לי.

מישהי שתתמוך בי. שתגרום לי להאמין שאני יכולה.

שתגרום לי לרצות להוכיח לה. כמו שרציתי כל כך להוכיח לך.

דמות שאני אוכל ללמוד ממנה, ללמד אותה.

לזה אני מתגעגעת כשאני מתגעגעת אלייך.

נראה לי שגם אם זאת היתה כל אחת הייתי מתגעגעת. לא רק ספציפית את.

היית האדם היחיד בסביבה שהאמין בי, עוד לפני שהאמנתי בעצמי.

וזה מה שחסר לי.

וכן, אני יודעת שזה נשמע קצת כמו הספד. אבל זה לא.

זה רק געגוע למשהו שכבר לא יחזור.

לא איתך, לפחות.