החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

זה הרצון הכי עקבי שלי לגבי מה לעשות כשאהיה גדולה. 

כמעט לא שינה לי במה, העיקר להיות עצמאית.

אני זוכרת שכשהייתי בתיכון, עבדתי בחברה שאבא שלי ז"ל עבד בשבילה.

הייתי עוברת במסדרונות המפוארים, המוארים וחושבת על איך יום אחד אלך במסדרונות כאלו משלי.

העניין הוא שזה מעולם לא ממש קרה.

תוכניות היו בשפע. אם היה לי שקל על כל רעיון עסקי שהגיתי מאז ועד היום, הייתי מיליונרית.

או לפחות עם כמה מאות אלפי שקלים טובים. 

וזה לא קרה בעיקר בגללי. בגלל שהייתי עסוקה בלרצות אחרים.

הייתי עסוקה בלרצות את המשפחה שלי.

בלהאכיל את מה שהם חשבו עלי.

וזה לא שלא ניסיתי. הרי למדתי דברים שונים.

ואני אומרת כל הזמן שאני יכולה לחזור אם אני רוצה.

הרגשתי הכי טוב עם עצמי כשטיפלתי.

כשהיו לי מטופלים קבועים, בסטאז שלי. וטיפלתי במכללה שלמדתי בה.

כמה טוב זה הרגיש לדבר עם חברה וכמה דקות לפני שמטופל הגיע להגיד לה שאני נכנסת לטיפול ונדבר אחר כך.

זה הפך להיות יותר קשה כשהמקום נסגר.

פתאום הייתי צריכה לעלות מחירים, כי כל מקום אחר עלה הרבה כסף ובמכללה המקום היה לי חינם. 

וכשאני כותבת את זה, פתאום בא לי לחזור לטפל. אולי למצוא שותפה ולפתוח קליניקה.

אבל לפני זה אני צריכה תזכורת.

כי שכחתי כבר כמעט הכל.

אז לטפל בכמה אנשים בהתחלה במחיר סמלי או חינם רק כדי להזכר.

בעיקר קרובי משפחה.

מעולם לא עניין אותי להיות שכירה. מעולם לא חשבתי שאחזיק מקום עבודה מעל שנה.

לא הכנתי את עצמי למסלול של בית-עבודה קריירה.

לא עניין אותי.

הכנתי את עצמי למסלול של עצמאות.

ואולי הגיע הזמן להגשים את זה.

ולעזעזל עם מה שהם חושבים.