החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כל התוכנית שלי מבוססת על הרעיון שכשאגיע לאמא אמצא עבודה תוך חודש מקסימום. אבל.. מה אם לא?

איך אני יכולה להתחייב, גם לעצמי, שב.1.1 אני כבר בדירה חדשה, אם אני אפילו לא יודעת במה אני רוצה לעבוד?

נכון שאני תמיד יכולה לחזור להיות קופאית, לא חסרים סופרים, אבל עדיין, זה מצב של חוסר ברירה וחוסר וודאות שמתסכל אותי נורא. 

אני לא יכולה שלא להזכר בפעם הקודמת שחיפשתי עבודה במרכז ולא מצאתי.. למרות שאני אומרת לעצמי שהפעם אני רוצה לעבוד וזה יהיה אחרת. 

זה מלחיץ אותי. 

מה יהיה אם לא אמצא עבודה? 

אמא שלי היא לא אדם מאוד קל. הקושי הכי גדול שלי מולה זה שהשינה שלה ממש קלה. מה שאומר- דממת אלחוט בלילה. 

קושי גדול נוסף זה שאין שום סיכוי לזוגיות או למשהו מיני עם מישהי כל זמן שאהיה אצלה.. 

ואני חייבת לעבור. חייבת לעבור מפה, כל יום שעובר אני מרגישה כמה שהמקום הזה לא מתאים לי, לא נכון לי. כמה שכיף לי פה עם הלבד והכל. כמה שקשה לי מחשבתית הרעיון שאני עומדת לשלם עבור חדר מה שכאן אני משלמת עבור 3 חדרים ופרטיות מלאה.. 

עדיין. 

לא נכון. לא מרגישה שזה טוב לי. 

אני חייבת אנשים, חייבת חברה, חייבת להיות במקום שדברים קורים בו. חייבת לעבוד בעבודה אחרת. 

וחוץ מזה, כבר הודעתי לאחותי שאני עוברת. והייא שינתה תוכניות מסוימות בגלל זה. 

וחוץ מזה, אני מתגעגעת כל כך לחברה הכי טובה שלי, ולחברות האחרות שלי, שזה הורס אותי. 

מלחיץ אותי המצב הזה. 

של לא לדעת מה יהיה. 

אם אני בסופו של דבר אהיה אצל אמא אחרי ה.1.1 אני ממש אתבאס. זה יהיה כישלון אדיר מבחינתי.  

וכמו תמיד במצב של תסכול, אני ישר חושבת עליה ועל מה היא היתה עושה/אומרת/חושבת. 

ושוב בא הצורך הזה, הרצון הפנימי הזה, לדבר איתה. לקבל עצה טובה, תמיכה, משהו. 

אבל זה לא יקרה.

אז לא יודעת מה עושים. 

ואיך מוודאים שאני באמת אמצא עבודה ואיך עושים שהכל יילך לפי התוכנית. 

שונאת מצבים של חוסר וודאות.