החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ואני עד עכשיו בשוק מהמפתח הזה. כמובן, שזה דימוי. 

אני לא רוצה ילדים. 

זה ידוע לכל מי שקורא כאן קבוע. 

והיום חשבתי על משהו שכבר חשבתי עליו השבוע. 

אולי בעצם זה שאני לא רוצה ילדים, אני מתקשה לשים מטרות. 

הרי ידוע שילדים הם יופי של סיבה להציב לך מטרות. ולעמוד בהם. 

אמא שלי שאלה אותי אם יש לי שאיפה להגיע לאנשהו. היא התכוונה לאנשהו שכולם מתכוונים אליו- בית. 

ילדים היא לא התכוונה כי היא יודעת שאני לא רוצה ילדים. 

ופתאום הבנתי שאולי בגלל שאני לא רוצה ילדים, אני גם לא שואפת לבית. 

כאילו, זה כל כך מתקשר ביחד: בית-ילדים. 

כי כאילו, אני אמות מתישהו. ואז מה? נגיד שיהיה לי בית, אולי אפילו שניים, נגיד שיהיה לי עסק משגשג. ואז מה? אני אמות ו? לאן זה יילך? לאוויר? 

הרי לא יהיה לי למי להוריש. נכון, יש את אחותי, אבל לא בטוחה שבא לי להוריש לה משהו. 

ופתאום הבנתי שאני מרגישה כאילו אני עובדת לחינם. כי בשביל מה זה טוב?

ואולי בגלל זה השקעתי בהשכלה- בכל מיני קורסים, ארוכים יותר או פחות, השקעתי בטיולים. אולי בגלל זה לא השקעתי בלפתח לעצמי קריירה. 

פשוט לא ראיתי סיבה מספיק טובה לעשות את זה. 

אז בגיל 80 אני אהיה מיליונרית. בגיל 83 אני אמות. נגיד. ו? לאן יילכו כל המיליונים?

לפני בערך עשר שנים, לפני שאבא שלי נפטר, הוא אמר לי את המילה האחרונה שלו אלי. 

הוא אמר לי "תהני". 

ומאז אני משתדלת לעשות בדיוק את זה. להנות. לצבור זכרונות, לצבור חוויות. 

בגלל זה אני גם מתקשה להפרד ממשהו שעושה לי כל כך טוב. 

בגלל זה כל כמה זמן אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזשהו שינוי בחיים שלי. 

כדי לא לשקוע בשגרה. כדי להזכיר לעצמי שצריך להנות. ושינויים זה דבר מהנה. 

להנות. 

זה כל הסיפור בעצם.