החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ידעתי שהמעבר למרכז יעשה לי טוב. בנתיים זה אכן מה שקורה.

אוהבת את זה שאני חופשיה. אוהבת שאין לי כלום על הראש.

אוהבת את זה שאני יכולה ככה סתם ללכת להסתובב בדיזינגוף סנטר, בלי שום מטרה. מלבד אולי להתנחל בכלי זמר ולתופף, שזה בדיוק מה שעשיתי היום.

אבל גם בא לי לעוף על העסק שלי. בא לי להתאבד על זה. פעם אחת לעשות כמו שצריך.

אז מחר נפגשת עם האנימטורית שתעשה לי סרטון.

היום הייתי אמורה להפגש עם בעלת הבית לשעבר שלי, אבל דחתה, אז יהיה ביום רביעי.

שלישי איזה כנס שאני הולכת אליו.

והמטרה שלי היא פשוט למלא את היומן בפגישות. פגישות פגישות פגישות. עם כל מיני עסקים. ליצור שיתופי פעולה, לאו דווקא למכור, רק כדי להכיר. נטוורקינג.

חלק מהאושר הזה זה גם השחרור הזה ממנה.

כן, זה שאני עדיין כותבת עליה, לא אומר שאני מרגישה אליה משהו.

בעצם, כן, אני כן מרגישה אליה. אני שונאת אותה. כל כך שונאת אותה, שאני ארק על הרצפה אם אני אראה אותה.

אפילו לא על הפנים שלה, כי אני לא אתן לה את הכבוד הזה שהרוק שלי יגע בה.

וכן, זה אומר שזה מעסיק אותי, וזה אכן מעסיק אותי. כי אני לא אוהבת אנרגיות שליליות, זה מעייף.

אבל  היום כשהסתובבתי עם עצמי הרגשתי  כאילו התעוררתי מחלום מאוד מאוד רע.

לא סיוט, אבל חלום רע.

וזאת תחושת הקלה מטורפת.

לגבי הבחורה החדשה, החלטתי לרדת מהעניין. שתהיה בפייסבוק שלי, אני לא מנסה ליצור קשר.

יהיה נחמד לראות אותה בהופעות, אבל אני לא אלך להופעות רק כי היא שם. ובזה נגמר הסיפור.

אני מתחילה לאמץ יותר ויותר את גישת הראו פוד. זה פשוט נשמע לי הגיוני.

חוץ מזה שזה הרבה יותר זול, הרבה פחות התעסקות. ולמזלי אני אוהבת כמעט את כל הירקות והפירות.

יש אולי איזה 3 פירות שאני לא אוהבת- גויאבה, סברס וצילי. וירקות נראה לי שאני אוהבת את כולם.

הבעיה שאני נורא אוהבת אורז ופסטה, אז אולי אני פשוט אפחית מאוד את האוכל המבושל והמעובד.

בעיה נוספת שבגלל בלוטת התריס אסור לי את כל המצליבים, שזה די הרבה, ועוד כמה שאין לי מושג למה אסור אותם.

זה דיי מצמצם לי את התזונה, אז נראה.

אם כבר תזונה ובריאות, לפני כמה ימים הבנתי שהאקנה שלי, שלא עוברת לי גם בגיל 31, אולי מתעקשת להשאר שם דווקא בגלל ה.. שחלות.

מסתבר שיש קשר, ומעניין שאף פעם לא בדקתי ברצינות את הכיוון הזה. אז אני צריכה להתחיל לקבוע לי גם בדיקות.

אין לי כוח לכל השיט הזה, אבל אם משם תבוא הישועה אני אגיד תודה.

אמנם עכשיו הפנים רגועות וחלקות יחסית, אבל נמאס לי שכל פעם בזמן מחזור אני נראית כמו ילדה בת 15.

ואי אפשר לנהל סדנאות כשאני צריכה להתחשב במצב הפנים שלי כל הזמן.

חוץ מזה, בלי קשר, היום אמא ואני סידרנו קצת את החדר שלי אצל אמא, אז הוא נראה קצת פחות מחסן והרבה יותר כיף לי להיות בו.

אולי אני אפילו אחבר את המחשב שלי ואפסיק להיות במחשב של הבית, שאני דיי שונאת כי הוא איטי.

זהו, הולכת להמשיך לסדר את החדר.