החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אני רוצה חברות חדשות.

אלו שיש לי עכשיו מצוינות, רק שהן לא כל כך פנויות להפגש ולצאת ולעשות דברים שחברות עושות.

חוץ מלדבר בטלפון/בפייסבוק כל יום כמעט ולהפגש פעם ב..

כולן עובדות/לומדות. זה החיסרון בלהיות עצמאית. את בודדה בשטח. כשכולן עובדות גם את עובדת, בבית.

אז אני רוצה חברות חדשות.

העניין הוא, שבשביל חברות חדשות צריך לצאת. להכיר.

להוציא את האף מהבית.

פעם הייתי יוצאת לבד חופשי. הייתי נכנסת לבר, אומרת שלום ל20 נשים, מתבייתת על אחת או שתיים ויושבת איתן כל הערב.

היום אני לא מכירה אף אחת.

היום מבאס אותי לצאת לבד. כי אני יודעת שכל הערב אשב לבד על הבר.

לא יודעת עד כמה היא יוצאת למקומות כאלו אבל אם היא תצוץ ותראה אותי יושבת לבד על הבר, לא, לא בא לי שזה יקרה.

פעם לא היה פייסבוק. הייתי יכולה ללכת חופשי לבר בלי לחשוש שלמחרת או בעוד שבוע תמונה שלי פתאום תצוץ לה בפייסבוק.

אני שונאת שיש לי תמונות בפייסבוק שלא אני שמתי אותן.

שונאת גם לשים תמונות שלי בפייסבוק בכלל, אבל כשיש אחת ממש מוצלחת (נדיר) אז אני שמה.

בפרופיל שלי. לא באיזה פרופיל של ליין של מסיבות, שאי אפשר לדעת מי רואה.

פעם הייתי גרה בר"ג.

היה לי אוטובוס מהבית עד הפאב. בחזרה הייתי תופסת מונית שירות. קלי קלות.

עכשיו אני גרה בעיר כלשהי באזור השרון. אני צריכה לקחת שני אוטובוסים, אחד מהעיר לת"א והשני בתוך ת"א.

בחזרה זה מונית שירות.

על יציאות ביום שישי אין מה לדבר. מונית שירות עולה 20 ש"ח ביום שישי ובלילה, מה שאומר שהתחלתי את היציאה עם 40 ש"ח פחות, בלי לשתות או לאכול משהו.

זה אולי הקטע שהכי כואב לי. הלכה הספונטניות. פעם הייתי פשוט תופסת אוטובוס. היום צריך לתכנן את זה ולצאת שעה וחצי מראש.

בגלל זה רציתי לחזור לגור בר"ג. אבל כשיש הצעה שאי אפשר לסרב לה, אז, וול, אי אפשר לסרב לה, למרות שזה אומר לגור בעיר בשרון שאני לא ממש קשורה אליה.

אני תוהה מתי יגיע השינוי המיוחל במצב החברתי שלי.

אולי ביום רביעי. יש ערב נטוורקינג לקהילה. יכול להיות מעניין, רק בתנאי שמזג האוויר לא יהיה מנחוס כמו היום.

בנתיים אני מתנחמת בעובדה ששבוע עמוס ומעניין מחכה לי. שזאת אחלה עובדה להתנחם בה. :)