החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מצד אחד- כל כך בא לי מישהי,  אני עושה את כל ההכנות לקראת קשר רציני. 

מצד שני- עדיין נראה לי כאילו קשר זה דבר כובל,  כאילו זה עונש אפילו.  כל היום להיות בסמסים וטלפונים של מה קורה ולמה לא התקשרת ולמה לא באת ואיפה את ומה את עושה ולמה ראית את ההודעה ולא חזרת אלי ועם מי יצאת אתמול בלילה ולמה לא סיסמת לי שחזרת וכל הסרט הזה של זוגיות,  שלא בא לי עליו ממש. 

אז בא לי מישהי אבל אני מפחדת,  מפחדת לאבד את החופש שלי,  מפחדת לפתח שוב תלות,  מפחדת שזה שוב יהיה אינטנסיבי מידיי,  כמו מה שהיה עם האקסית,  שטוב שלא כמעט גרתי אצלה אחרי איזה חודש של הכרות. 

לא מפחדת ממש להפגע כמו שמפחדת לבזבז את כל האנרגיה שלי ולא לקבל את אותה אנרגיה או יותר בתמורה. 

אני יודעת שגם אם  ניפרד וגם אם אני אפגע יש לי את כל הכלים להתמודד עם זה. 

ובין כל זה תופסת אותי חזק בימים האחרונים ההבנה שזהו,  אני וההיא שקראתי לה אהבת חיי כבר לא נחזור לדבר יותר,  אפילו אם בטעות היא תרצה.  זה כבר הרוס לגמרי וחסר תקנה. 

לפני כמה ימים חלמתי עליה. בחלום איכשהו יצא שעבדנו באותו מקום עבודה וישבנו עמדה ליד עמדה ולא החלפנו מילה אחת כל המשמרת וכשחלפנו אחת על פני השניה לא הסתכלנו אפילו אחת על השנייה. 

וזה מצחיק,  או  אולי עצוב,  שעד לפני חצי שנה בערך היא הייתה כל חיי ועכשיו אין לי שום דבר אליה ואני לגמרי מוכנה למישהי אחרת מבחינה רגשית.  

ואני נמצאת בנקודה בחיים שטוב לי בה ממש ואני שלמה עם עצמי כמו שבחיים לא הייתי והעסק שלי מתפתח יפה וקורים בו דברים מענינים,  שלא היו יכולים לקרות אם הייתי עדיין בצפון,  ולא בא לי לאבד את המקום הטוב הזה.  כי טוב לי והאנרגיה שלי מושקעת במקומות שעושים לי טוב ולא בא לי את כל הטלטלה הרגשית הזאת עכשיו. 

ומצד שני אני חושבת לעצמי שאני כבר פאקינג בת 32, בחיים לא הייתי בקשר של יותר מארבעה חודשים וואלה,  הגיע הזמן למצוא מישהי שתשלים את התמונה הזאת,  שאולי תשלב עם כל המקום המדהים הזה שאני נמצאת בו.  ואולי לקחת את כל מה שלמדתי בחיים ולהכניס את זה לתוך הזוגיות ששתהיה ולעצב אותה כמו שאני רוצה. 

ואני יודעת שברגע שאני אהיה לגמרי מוכנה היא תופיע,  לא משנה מה אני אעשה או לא אעשה,  כמו שקרה עד עכשיו. 

אז אולי אני פשוט צריכה לתת לזה זמן ולהמשיך לבסס את עצמי מבחינות אחרות ולהפסיק לחפור.