החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אבל אני פשוט לא מסוגלת.

זה לא יהיה בלב שלם.

חשבתי על זה שזאת בעיה שלך, שהכעס עלייך לא משרת אותי בשום צורה.

חשבתי על זה שאני צריכה לרחם עלייך, כי דאגת להביא אותנו למצב הזה.

חשבתי על זה שהתנצלת, אבל זאת לא היתה התנצלות אמיתית.

הרי די הכרחתי אותך להתנצל..

לא מסוגלת לסלוח לך.

היו לי רגשות אשמה כבדים ונוראיים, כי ידעתי מה חלקי בעניין. ידעתי שבגללי הפסקת כמה דברים.

ידעתי שבגללי נעלמת. ידעתי שאני לא בסדר. שזה כבר עבר את גבול הטעם הטוב.

ובגלל זה חיפשתי. חיפשתי סימן שאפשר להפסיק להרגיש אשמה.

קיבלתי את הסימן הזה.

ואני מפסיקה להרגיש אשמה.

ויש את הפחד הזה, את הדקירה הזאת בלב, שעוד חמש שנים נהיה כמו זרות אחת לשניה.

שעוד חמש שנים תהיי סתם עוד שם. למעשה, כבר עכשיו זה מה שאת אמורה להיות.

וזה מפחיד אותי עדיין. מעלה סימני שאלה על למה להקשר בכלל לאנשים אם זאת התוצאה.

ואיך את, שכל הזמן אומרת כמה מילים יכולות לפגוע וכמה צריך לשים לב למה שאומרים וכותבים, איך את עשית דבר כזה.

זה לא הגיוני לי.

זה לא הגיוני לי שהסכמת לזה.

ועוד במקום ההוא.

וכן, אני עדיין זוכרת את זה. זה פגע בי בצורה כזאת שזה כבר פגע לי בבריאות. את לא יודעת, אבל הגעתי למיון איזה חודשיים שלושה אחרי זה. 

זה היה טראומתי מידיי.

זה לא משהו שאני אשכח.

ואני יודעת שאת קוראת את זה. ואני מתארת לעצמי מה את חושבת.

ואני יודעת שאת חושבת עלי בערך כמו שאני חושבת עלייך.

אני יודעת. גם אם תשבעי לי שלא אני לא אאמין לך.

הלוואי שיום אחד אהיה מסוגלת לסלוח לך, כי באמת שהכעס עלייך לא משרת אותי בשום צורה.