החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

היה לי טוב בדירה ההיא. היה לי קשה לעזוב אותה. באמת קשה. חשבתי שיהיה לי טוב יותר לחזור למרכז. או לפחות לקצת יותר מרכז מרמת הגולן.

עברו כמעט שנתיים. והתבדתי. רע לי. רע לי בדירה הזאת.

החלק היחיד שטוב לי זה בעבודה. נחמד לי שם. הזמן עובר מהר, יש הרבה עבודה ואני בהחלט מרגישה שיש לי גוף. בעיקר כשאני עם נעליים לא מתאימות.

בדירה הזאת שאני כבר כמעט שנה פה רע לי. ולא רואה דרך מוצא מפה. לחזור לגולן אין מצב. מסוכן מידיי שם עכשיו ואי אפשר לדעת מה קורה.

לעבור לחיפה עכשיו גם אין מצב. גם כי אין לי זמן לחפש דירות נורמלי בגלל העבודה וגם כי התרגלתי שאמא קרובה אלי.

זה נוח. וחיפה די  מסובכת האמת.

ואין לי מושג איפה באמת יהיה לי טוב. רק יודעת שבדירה הזאת רע לי. היא קטנה לי מידיי. בחיים לא גרתי בדירה כל כך קטנה, להוציא דירת חדר וחצי שהייתי בה בחיפה, וזה היה בשכירות ולתקופה קצרה. 

ויודעת שאני צריכה להגיד תודה שיש לי בכלל דירה. אבל קשה לי. רע לי. קטן לי, צפוף לי.

זה לא הבית שדמיינתי לעצמי.

מתגעגעת לדירה ההיא בגולן. אם היה אפשר להעתיק את הדירה ההיא כמו שהיא לכאן..

ומילא אם באמת העסק שלי היה מצליח בצורה שהיתה מצדיקה את זה, אבל אפילו זה לא קרה. למעשה, העסק הזה די מת. נשאר רק להאבק על העסק של המוצרים, כשיהיה לי קצת כוח.

כרגע חיה על אוטומט. עבודה קניות בית עבודה. ומזל שיש את צ'אק הנסיך, שגם הוא בקושי בא לחבק אותי בזמן האחרון.. אולי כועס על זה שאני נוטשת אותו לכל כך הרבה זמן. לא יודעת.

כנראה שהמוצא מהמצב הזה הוא רק להכיר מישהי. אבל גם את זה אני לא רואה קורה, כי אני עדיין כל כך פגועה מההיא, שאני לא מצליחה להפתח באמת ולדמיין את עצמי עם מישהי.

אז בנתיים מעבירה יום ועוד יום. מתקיימת, איכשהו.

ומקווה שמתישהו אמצא את עצמי במקום שאוהב באמת להיות בו.