החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

זה בערך מה ששואלים אותי כששומעים את זה. "את לבד, למה את צריכה 4 חדרים?". אני לא צריכה. אני יכולה להתכלב גם בדירת חדר וחצי.

אני *רוצה* 4 חדרים. ובגליל העליון אני גם יכולה להשיג את זה במחיר פסיכי במובן הטוב של המילה.

למעשה, החלום האמיתי הוא 7 חדרים, אז 4 זאת התקדמות.

חוץ מזה, תנוחו ותנו לי לחיות תחיים שלי. חוץ מזה, אני לא לבד, יש לי את החתול הכי מדהים בעולם. ואחרי שאעבור אוכל להרשות לעצמי לקחת עוד אחד, ואולי עוד שניים. נראה.

מה אעשה בכל כך הרבה חדרים? אה, לא בעיה: חדר שינה לעצמי, חדר לצ'אק ולחתולים, חדר עבודה, חדר אורחים, חדר מוזיקה (שיהיה מיני אולפן הקלטות), חדר ביליארד, חדר מדיטציה (שיעוצב בערך כמו החנות יער הפיות בדיזינגוף סנטר), חדר כושר, למרות שלנקות בית כזה זה מספיק כושר. אה, הגענו ל8 חדרים. 9 כולל הסלון.

בקיצור, בית גדול זה לא רק למשפחות. וכשתהיה לי בת זוג, זה בכלל יהיה תענוג. ואפילו יצא לי חרוז מגניב.

אבל אין לי זמן לנסוע לראות דירות. כלומר, לא יודעת מתי. פורים זה לא זמן טוב אז השבוע הזה נמחק. שבוע הבא יום שני יש לי הדרכות בחברה, שלישי יש לי רופא, חמישי יש את הפיקניק שאני מארגנת ונגמר השבוע. מה שמשאיר רק את ראשון ורביעי, ובא לי לנסוע לשם יום קודם.

אז אולי באמת אסע בשלישי בלילה.

האמת שאני עדיין לא שלמה ב100 אחוז עם המעבר. זה קצת לחזור אחורה, למרות שזה לחזור למקום שהיה לי טוב בו. וכן, זה רחוק. וזה חור. וזה ליצור לעצמי חיים חדשים שם.

מצד שני, איזה חיים בדיוק יצרתי לעצמי בשנה שאני פה? כנראה שחיים חדשים לא יזיקו לי. בעיקר לא אם יהיה לי באמת כסף ללכת ללמוד.

וכבר כמה דקות אני שומעת פה פיצוצים חזקים. זה לא נשמע כמו קפצונים. וזה לא נשמע כמו זיקוקים, למרות שבהתחלה חשבתי. מעניין מה זה.

זהו, הולכת לשחק עם החתול הכי חמוד בעולם.