החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

היית צריכה לרדוף אחרי, להתחנן, להזיע. ואולי, אולי הייתי חושבת לסלוח לך.

אחרי מה שעשית, אחרי שרמסת את הכבוד העצמי שלי. אחרי הוצאת הדיבה שלך.

בעולם מושלם אין מצב שהייתי מתחננת לדבר איתך. אין מצב שהייתי מגיעה לאזור שלך, כדי להפגש איתה, כמו שהגעתי היום, ורועדת מהמחשבה של מה יהיה אם אראה אותך פתאום ברכבת.

בעולם מושלם היינו מדברות עדיין, כי היית מבינה שלדבר עלי לשון הרע זה משהו שאני לא אעבור עליו בשתיקה. ולא היית עושה את זה.

אבל כל זה היה קורה בעולם מושלם. ואנחנו, אנחנו לא חיים בעולם מושלם.

ואני כן מתחננת לדבר איתך. רק כי רע לי בלב שאנחנו אויבות.

כן, אני, שספגתי ממך את כל הוצאת הדיבה הזאת, את לשון הרע שהוצאת עלי, את השפלה הזאת מתחננת לדבר איתך.

אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אנחנו חיים בעולם דפוק.

כי בעולם מושלם, גם אם לא היית מבינה מה עשית לא בסדר, היית טורחת לדבר איתי רק בגלל העובדה שבכל זאת יש לי פור עלייך של כמה שנים בעולם הזה.

ובא לי להגיד כוסומו, אני רוצה לחיות בעולם המושלם הזה, וקיבינימט הריב הזה, וקיבינימט הכל. אבל אני לא יכולה.

כי זה מציק לי. כי אני תקועה. ואני דפוקה. ואנחנו חיים בעולם דפוק.

והנה אני, בעולם הדפוק הזה, עשרים דקות לתוך גיל 33 שלא קשור אלי בשיט, אחרי יום נפלא שעבר עלי (שכלל משחק פול איתה, בין היתר), כותבת לך עוד פוסט שאולי תקראי ואולי לא.

עולם דפוק, כבר אמרתי?