החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

התחתנתי כבר, אפילו בלי לדעת את זה. מסתבר שאני נשואה לעבודה שלי.

אפילו יום חופש אחד אני לא יכולה לקחת. כלומר, טכנית אני יכולה אבל אז אני דופקת את הבנות שעובדות איתי. ואני לא רוצה לעשות את זה. כי אני לא רוצה שיעשו לי את זה.

ככה זה כשאנחנו רק 4 במחלקה.

וזה מבאס תחת כי מילא שרוב הכסף שלי הולך לשכר דירה המנופח פה, אז אפילו יום אחד להנות ממנו אין לי, כי כל החיים אני בעבודה.

הנה, גם מחר רוצים שאבוא. וזה אחרי שבאתי שבוע שעבר ולפני שבועיים.

כשבפועל אני מחוייבת לשישי אחד בחודש. כיף נכון?

אז אמא שלי אומרת שכולם ככה ואין מה לעשות וככה זה. יופי, אולי בעולם שלה זה ככה זה. בעולם שלי אני יכולה לעבור לצפון, לעבוד 3 פעמים בשבוע, לחיות בדירה זהה בשכ"ד חלומי.

רק שבצפון אין לי את הכל נגיש כמו פה. אבל מה זה עוזר לי שיש לי את הכל נגיש אם אין לי זמן וכוח להנות מזה?

אתמול צנחתי על המיטה בפאקינג שש וחצי בערב, איך שאני, עם הבגדים, ואשכרה נרדמתי.

זה לא עובד ככה.

אם אני כבר עוברת לדירה קטנה יותר, ומוציאה כסף שאין לי על מעבר דירה, אני כבר אחזור לצפון.

עדיף לעבוד בעבודה סתמית שלא מקדמת לשום מקום מאשר בעבודה לחוצה, שבנינו גם לא מקדמת לשום מקום.

למרות שבתכלס, בלי ההמלצה של הבוסית שלי בצפון לעבודה הזאת, לא הייתי מתקבלת לכאן. אז אולי העבודה בצפון כן קידמה אותי במשהו בחיים..

בקיצור, נתקעתי. ככה זה כשעושים דברים בלי לתכנן, מסתבר.

כמובן שאפשר לחפש עבודה של 4 פעמים בשבוע בשכר יותר גבוה, אבל למי יש זמן ללכת לראיונות..

וכבר נמאס לי ללכת לראיונות.

בקיצור, לבנתיים התחתנתי עם העבודה.