החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כולן בארץ הזאת כל כך לחוצות ילדים?

זאת הסיבה העיקרית שאני רוצה לעבור לאנגליה.

מרגישה שפשוט אין לי סיכוי להכיר בארץ מישהי שתהיה הטעם שלי ולא תרצה ילדים.

מסתכלת קדימה על העשור הקרוב ורואה שיממון חברתי וזוגי.

ולא עוזר שאני אומרת לעצמי שיש נשים שלא רוצות ילדים, לא עוזר שאני אומרת לעצמי שאני רק צריכה לאהוב את עצמי.

לא עוזר כלום.

מה הטעם להישאר כאן? בשביל מה?

בשביל למצוא את עצמי עוד חמש שנים במצב הזה בדיוק?

אבל אז אני חושבת על זה שאירופה מתאסלמת בקצב מהיר ושעוד שנה שנתיים אני לא ארגיש בטוחה שם.

וחושבת על כל מה שצריך לעשות כדי אולי להצליח להעביר את החתול המקסים שלי לשם, שזה סיוט בפני עצמו.

וחושבת על האנגלית שלי ועל סיטואציה שיקרה לי שם משהו ואצטרך להסביר באנגלית הרצוצה שלי מה יש לי.

מרגישה תקועה.

לא מוצאת את עצמי.

ונמאס לי.

אתמול פתאום הבנתי שמה שעובר עלי זה סוג של אבל. קצת מילה גדולה אבל ככה זה מרגיש.

פתאום הכל משתנה לי. חברות נעלמות, סגירת מעגלים, פתאום חודש חברתי ביותר, פתאום חודש בלי חברה בכלל.

פתאום קולטת שזהו, נגמרה לי הילדות. שאני במגרש של הגדולים. שאני מבוגרת. 35 זה כבד. זה שניה מ40. ו40 זה שניה מ45. חצי חיים פתאום.

בום.

מבינה שהחברות שהיו לי כבר לא מתאימות לי, לחיים החדשים שלי. מבינה שהרבה ממה שחשבתי על עצמי כבר לא מתאים.

מסתכלת על הנשים סביבי בגילאים שלי ומעלה וכל כך מפחדת להיות כמוהן.

הן שקועות. לא חיות. משהו בהן אפור כזה. לא בא לי את זה.

כאילו וויתרו על עצמן. לא סתם תמיד הסתדרתי יותר טוב עם צעירות ממני. זה הזכיר לי שגגם אני צעירה. זה מנע ממני להפוך לאפורה כבויה, כמו רוב הנשים בגילאים 30-40 שאני מכירה. 

ואמאל'ה, פתאום אני לא נכללת ב20-30 אלא יותר ב30-40. כבד. רגע, לאן נעלם העשור הקודם? מה עשיתי בו? מה לא עשיתי בו? למה לא עשיתי בו את מה שלא עשיתי בו?

למה נתקעתי כמעט חצי עשור על מישהי שאני בכלל לא הטעם שלה? ועוד מישהי שיש בה את כל הביג נו נו שלי.. למה עשיתי את זה לעצמי?

למה לא הצלחתי כלכלית כמו שרציתי? מה כל כך מפחיד אותי בהצלחה?

ומה כן עשיתי טוב בעשור הזה? מה השגתי בו? איך השגתי את זה?

מה שמנחם אותי שבאמת את רוב המטרות שלי השגתי.

באחד הפוסטים המוקדמים בתחילת הבלוג הזה, כתבתי שאני רוצה להיות במרפסת בדירה שלי. במקום במרפסת בדירה של אמא.

אז יש לי דירה. אמנם אני לא רגה בה ולא אגור בה בתקופה הקרובה, אבל היא יכולה להיות מושכרת, ברגע שתיפתח העונה שם, כי זה שוק של סטודנטיחם.

רציתי חתול. קיבלתי את החתול הכי מושלם ביקום, שמחבק אותי בלי סוף ועושה לי מסז'ים נפלאים. כל כך אנושי החתול הזה, שלפעמים אני חושבת לעצמי מי צריך אנשים.

רציתי תופים. אז יש לי מערכת בבית. שאני גם משתמשת בה לפעמים. הגשמת חלום ילדות. וי.

רציתי לטוס לבד לחו"ל. אז כבר בתחילת העשור גרתי 3 חודשים בחו"ל. ובמהלכו גם טסתי לשבוע.

הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להחזיק שנה במקום עבודה והיה לי הכי כיף בעולם. עד שכבר לא.

רציתי לגור בבית שהוא בית. אז אני גרה בדירת 4 חדרים. כיאה לאישה בגילי. כן.

ומצאתי את הפינה שלי, את המקום שטוב לי בו. דירה נעימה ושקטה רוב הזמן, עם שכנים טובים. אז אני מוכנה לשלם שכ"ד מופרע אבל מצאתי את הפינה שלי. כשאוכל להרשות לעצמי גם אקנה אותה.

שבוע הבא מגשימה חלום נוסף ומתחילה קורס רייקי של 3 ימים.

סגרתי מעגל עם הבחורה שרציתי, שעכשיו אנחנו חברות טובות וקרו הרבה דברים שמי בכלל חשב עליהם פעם.

התפתחתי אישית, השתנתי המון. רק כשהיא חזרה לדבר איתי הבנתי כמה השתנתי. כמה גדלתי.

אז כן, יש הישגים, יש הרבה מצבי רוח משתנים. כל אמירה קטנה יכולה לשלוח אותי בחזרה לדאון היסטרי.

עובדת על עצמי המון. מגלה בעצמי כוחות. משתמשת בכל הכלים הטיפוליים שלי.  אבל צריכה עזרה. ולא בא לי פסיכולוגית.

בא לי פשוט מישהי שתהיה שם, שתקשיב, שתחבק, בלי עצות ובלי משפטים מפוצצים של יהיה בסדר וכו.

בא לי לחזור לחודש שעבר. חבל שאין לי מכונת זמן.

אין לי כוחות כבר לעזור לעצמי.

נמאס לי כל כך מהאפס אנד דאונס האלו.

מרגישה כל כך לבד וחסרת ערך.

וצריכה רק מישהי שתקשיב לי ותחבק אותי ואין כי כולן שקועות בחרא שלהן.

לחשוב שרק חודש שעבר הייתי מאושרת כל כך.

צריכה חיבוק. אמיתי, לא ווירטואלי.