החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אז היום הייתי אצל הפסיכולוגית שהיתה לי, שבזכות המיניאטורית הפסקתי את הטיפול שם.

הפגישה הזאת עשתה לי טוב ונתנה לי הרבה כוח. היא אמרה שזאת לא אובססיה, שאני פשוט מתאבלת, כי זה נלקח ממני בבת אחת והמיניאטורית מילאה אצלי צורך מאוד גדול ושזה טבעי כי זה היה פתאומי ואפיל לא הדרגתי. זה הרגיע אותי מאוד. היא גם אמרה לי שלמרות שנראה לי שחזרתי אחורה מבחינה רגשית, אני נראית לה הרבה יותר טוב ושעברתי דרך ארוכה, שאין מה להשוות בין המצב שהייתי בו כשבאתי לטיפול לבין עכשיו.

דיברנו על זה שנראה לי שאני כאילו מנסה לחבל לעצמי, כי הכל טוב לי בחיים- יש לי עבודה במקום מדהים, עם חברה טובה שעובדת איתי, יש לי את הקשר עם החיילת ועם האקסית שלי, סיימתי חוב מאוד גדול סוף סוף, אני תכף עפה מהבית ובכלל, אני במקום מאוד טוב.

וכנראה בגלל שאני לא רגילה להיות במקום כזה בחיים, אני מנסה לחבל לעצמי ולהרוס, אולי מחפשת קצת אקשן. זה מאוד הגיוני לי, כי אני באמת לא רגילה לזה שהכל באמת טוב בחיים וחוץ מהקטע הזה- באמת מושלם לי.

אז ניסינו לחשוב איזה טיפול מתאים, כי אני רוצה לדעת להתמודד עם רגשות, מה שקצת קשה לי. טיפול פסיכולוגי רגיל זה לא מתאים כי אני לא באה לשפוך סתם את הלב ושמישהו יקשיב לי וגם אין לי כוח להתחרבש בזה שנה עכשיו. הרי את רוב התהליך כבר עברתי.

אז יכול להיות שאני אנסה באמת פסיכותרפיה, כי אימון אישי זה גם לא כזה מתאים כי בכל זאת צריך קצת רקע פסיכולוגי פה.

בכל מקרה זה צריך להיות משהו שיתאים לתקציב הדל שלי.

חשבתי לשלוח לה הודעה שתכבד אותי ותענה לי, לשאול אותה אם אפשר לדבר. כבר כמה זמן שאני רוצה לשלוח לה הודעה כזאת. אבל אחרי הפגישה חשבתי בעצם.. למה? למה להתחנן ככה? וחוץ מזה, אם נדבר, מה? על מה? אז אני אגיד לה שנפגעתי.. ו? מה? עוד פעם שיחה של שש שעות והיא תעלם אחר כך? הרי בתוך תוכי אני יודעת שזה לא קשר בריא, שלא עושה לי טוב הקשר הזה, ושאולי עדיף שלא נדבר. 

תכל'ס, עצוב לי עליה. אבל אני יודעת שהיא תחזור מתישהו. אני רק מקווה שיהיה לי כוח לא ליפול למלכודת שלה שוב.

בקשר לטיסה החלטתי לדחות את הזמנת המלון לרגע האחרון. גם בגלל שנראה לי שעד אז המחירים ירדו עוד יותר, וגם בגלל שפשוט אין לי מושג איזה מלון להזמין. אז בנתיים זה יכול לחכות. יש כל כך הרבה מלונות, בטוח אני אמצא משהו.

בעבודה סיפרתי לבוסית כמעט הכל. היא מקסימה, באמת. אחד הדברים הטובים שקרו לי לעבוד מולה. אתמול היתה אחת המשמרות המצחיקות, אני פשוט אוהבת משמרות ערב במקום הזה. נשארים בדרך כלל 4 נציגים, בדרך כלל זה נציגות והאווירה הרבה יותר משוחררת גם כי כמעט אין שיחות.

יש מישהי חדשה שלא הטעם שלי בכלל, אבל איכשהו עשתה לי ואו כזה בלב. בא לי להכיר אותה. רוסיה גם. יש לי משהו עם רוסיות. קטע כזה.

לא הצלחתי להבין אם היא בקטע או לא רק מהמראה החיצוני, כנראה שאני אצטרך פשוט לצאת מהארון מולה ולראות.

ואגב לצאת מהארון, אחרי שחצי מוקד יודע, נראה לי שהגיע הזמן לספר גם למנכל. פעמיים כבר ישבתי לאכול איתם צהריים ואיכשהו הגענו לשיחות כאלו. משום מה עד עכשיו לא רציתי שהוא יידע, אבל אין שום סיבה, המקום הזה כל כך פתוח ומקבל הכל, שלא נראה לי שתהיה בעיה.

אמרתי לעצמי בתחילת החורף שהחורף אני לא אהיה חולה. מעניין אם זה יחזיק מעמד. בכל מקרה, יקום יקר, אם אתה מתכנן לי איזו צננת/שפעת, בבקשה לפני או אחרי הטיסה ולא במהלכה. ממש לא בא לי לרוץ שם למיון, תודה, ההנהלה.

עד כאן להפעם. תהיו טובים ואל תעשו דברים שאני לא הייתי עושה.

אז יש כרטיס טיסה. ואני לא מתרגשת כי אני יודעת שאני בורחת. יודעת בדיוק למה הטיסה הזאת עכשיו. אבל אני צריכה את זה. לנקות את הראש. לנסות לראות דברים משם שלא רואים מכאן. לנסות להבין.

ואז לחזור- ולהתחיל לחפש דירה.

18.2. 20:30. המטוס ימריא.

אז בזכות שיחה עם מישהי, הבנתי שמה שמקשה עלי להפרד מהמיניאטורית רגשית, זה הפלירטוטים וכל המתח המיני שהיה בנינו. אני מתגעגעת לזה. זה מאוד חסר לי.

רצו ה-מון פלירטוטים. לפעמים זה הרגיש כאילו אנחנו זוג והיא מתכחשת לזה או משהו. ואני בנדאם מאוד מיני, כך שאפשר להבין למה זה חסר לי.

זה היה סוג של ריגוש. פרפרים בבטן כשהייתי מאוהבת בה. תחושה של משהו אסור קצת. והיא תמיד נתנה לי את התחושה שאולי יום אחד זה יקרה. היא גם אמרה לי את זה באחת הפעמים, שהיא יודעת שזאת התחושה שהיא נותנת לי.

והיא אלופת הטיזינג, אלופת הפלירטוטים. וזה היה כיף. זה הכניס אקשן לחיים שלי. במיוחד כשהיא עצמה היתה כל כך מעניינת, בלי קשר לפלירטוטים. 

ומאז שאנחנו לא מדברות דיי יבש לי בתחום הזה. זאת שהכרתי שדיברתי איתה על זה ההפך הגמור ממנה. וכמה שכיף לי לדבר איתה זה חסר לי.

וכשהגעתי לתובנה הזאת הרגשתי כאילו התעוררתי משינה עמוקה. זה נתן לי ימבה אנרגיות. אתמול כל הבוקר קיפצתי לי בבית, שרתי בלב והייתי מאושרת באופן כללי.

אתמול הגעתי לעוד תובנה. אני עושה המון טעויות בעבודה. עד כדי כך שעמדו לפטר אותי ונראה לי שרק בזכות היחסים הטובים שלי עם הבוסית והמנכל שלי לא עשו את זה. ואתמול הבנתי למה. כנראה שבגלל שהעבודה הזאת כל כך קשורה מבחינתי אליה, כי התחלתי לעבוד שם יום אחרי המסיבה שבה נישקתי אותה, התת מודע מנסה לגרום לזה שאני לא אהיה שם, למחוק את הזיכרון הזה מהחיים שלי, להעיף כל מה שקשור אליה מהחיים שלי. 

כי המודע יודע שזה לא טוב שנהיה בקשר. שהיא משפיעה עלי יותר מידיי. שאם היא תחזור מתישהו זה יהיה רע ועדיף שזה לא יקרה. אבל בגלל שזה קשה, התת מודע כנראה מתגייס לעזור פה.

אני שוקלת לקחת את הבוסית שלי לשיחה ולספר לה הכל, כדי שתבין למה בחודש האחרון התנהגתי כאילו זה היום הראשון שלי בעבודה. העניין הוא שאני מפחדת שזה ייצא יותר מידיי דרמטי, אז אני צריכה לחשוב איך אני עושה את זה.

ואם כבר תובנות- בסוף השבוע הבנתי למה בגילי, כמעט 30, לא מציקים לי במשפחה על ילדים בכלל. לאחותי מציקים כבר שנתיים ואותי עוזבים בשקט. מסתבר, לפי דודה שלי, שלפחות היא חשבה ככה, שבגלל הבעיות הרפואיות שלי חושבים שאני לא יכולה ללדת. יופי. נחמד לדעת שאולי מרחמים עלי, בו בזמן שאני לא מתחילה תהליך כי.. אני לא רוצה.

בארוחת שישי דודה שלי זרקה לי שאולי אני אכיר מישהו שיאמץ איתי ילד. זה הפתיע אותי ושאלתי אותה איך היא יודעת שאני רוצה לאמץ ואז היא אמרה לי שזה מה שהיא חשבה. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, מה גם שאני בארון מולה ואמא שלי לא רוצה שאני אצא ממנו. לא כל כך מפריע לי להישאר בו אבל ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לה שאני פשוט לא רוצה ללדת, מבחינתי לאמץ.

יש לציין שדיי נעלבתי ששאלתי פה שאלה ולא זכיתי לתגובה אחת. בייחוד שבדרך כלל אני לא מצפה לתגובות. אני כותבת בשביל לכתוב.

ועכשיו אני צריכה לצאת לעבודה תכף, אז היו שלום, תצביעו מחר כדי שתהיה לכם זכות להתלונן ותנצלו טוב טוב את היום חופש. :-)