החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

זורעת זרעים. הרבה זרעים. מסתובבת, פוגשת אנשים. משהו ינבט בסוף. יש כמה שכבר מתחילים לצוץ מעל האדמה.

ואני ממשיכה.

החלטתי סופית שאני עוברת מהדירה הזאת שנה הבאה. אלא אם יקרה איזשהו שינוי דרמטי שיגרום לי להישאר. לא לצפון. נשארת בעיר הזאת. רוצה רק דירה יותר טובה. יותר נכון, עם בעל בית יותר טוב.

בנתיים נהנית ממה שיש כאן. מהשקט, מהשכנים הנחמדים. באמת בניין טוב. יהיה חבל לעזוב. ובאמת שהבעיה היחידה שלי היא בעל הבית שלא עושה כלום כמעט.

נמאס לי שאנשים מחליטים בשבילי כמה חדרים אני צריכה. כן, אני גרה בדירת 4 חדרים. כן, לבד. יש לכם בעיה עם זה? תתחפפו.

בגיל 34 אני יכולה להרשות לעצמי לגור בדירה גדולה כזאת, בעיקר שכשעברתי לכאן עבדתי בעבודה כשכירה, שהרווחתי בה דיי טוב ויכלתי להרשות לעצמי את זה, ועכשיו שאני יכולה להרשות לעצמי את זה בזכות הדירה.

אז חלאס, תשתקו כבר. מה אתם מצפים, שאני אתכלב בדירת 2 חדרים כמו איזו סטודנטית ענייה? די עברתי את השלב הזה. גרתי בדירת חדר, ואז בדירת שני חדרים, ואז בדירת 3 חדרים. ועכשיו 4. והבאה בתור תהיה 5. ככה עד שאגיע ליעד שלי- דירת 8 חדרים במינימום.

כן זה הרבה כסף, יודעת. מה אכפת לכם? פתאום אתם דואגים לכיס שלי? איפה הייתם כשלא היה לי שקל על התחת ונאלצתי לבקש עזרה מחברות?

וכן, כרגע אני יכולה להרשות לעצמי את זה בעיקר בזכות אמא, אבל רבאק, אני לא חייבת לאף אחד הסבר.

זאת גם הסיבה שהחברות שלי התאדו להן לאט לאט. אנחנו כבר לא על אותו גל. כבר לא באותו שלב בחיים. די, אני רוצה להתקדם, אני רוצה להצליח. אני רוצה עסק של כך וכך עשרות אלפי שקלים בחודש ברוטו. כן, עשרות אלפי שקלים בחודש.

אני יוצרת את השינוי הכי משמעותי שהיה לי עד היום. יש לי את כל התנאים לזה. נשאר לי רק להצליח. ואני אוהבת את זה. אוהבת שאין לי שגרה. אוהבת שאני מחליטה לעצמי מתי לעבוד, מתי להשקיע בשיווק ובפרסום, מתי אני בקליניקה.

תכל'ס, גם אין לי כל כך הרבה מה לדבר איתן. אני כל כך שקועה בעסק שלי, שכל היום אני במפגשי נטוורקינג, מפגשי שיתופי פעולה (אחד מהם יראה אור בקרוב ממש), טיפולים ושיווק, שאין לי כל כך נושאים אחרים לדבר עליהם. אני חיה ונושמת את העסק הזה.

ובתכל'ס, רוב החברות שלי מדברות איתי על אהבה. האחרונה שהן הכירו וכמה צרות היא עושה להן. אין לי כוח לשמוע על זה. באמת שאין לי. אני מקשיבה להן רק כי הן הקשיבו לי כשהייתי באותו סרט. אבל דיי נמאס לי להיות יועצת זוגית במשרה מלאה. זה סוחט ממני כוחות שאין לי. אני משקיעה אותם בעסק.

תכל'ס, אוהבת את החיים שלי עכשיו. רק להצליח. ורק להכיר חברות חדשות. ורצוי כאלו בגילי.

ואי, כל כך חיכיתי כבר שהחגים ייגמרו ואני כבר יומיים בעשייה בלתי פוסקת. 

הכנתי לעצמי תוכנית עסקית מסודרת, כדי שהפעם אגיע למטרה שלי. יודעת מה אני הולכת לעשות, איך ולמה.

כמה כיף לחזור לעבודה  וכמה כיף שאני אוהבת את מה שאני עושה. ועוד יותר כיף שאין לי בוס/ית על הראש ואין לי לחץ כספי ואני יכולה לעשות מהלכים ששנה שעברה לא יכלתי לעשות. כמו למשל להצטרף לארגון נטוורקינג שכבר מתחיל לתת תוצאות.

היתה לי שיחה ממש טובה עם בת דודה שלי בשבת. דיברנו על הכל כזה ואמרתי לה שאני שקועה עכשיו בעסקים שלי ושדיי וויתרתי על העניין של זוגיות. כלומר, אם יבוא, בכיף, אם לא, לא נורא. אני לא עושה שום דבר באופן יזום בשביל זה. יש לי הרגשה שאם זה יבוא, זה יבוא מכל הנשים שאני פוגשת.

קצת היה עצוב לי לשמוע את עצמי, אבל זה נכון. כרגע אני כל כך שקועה בלבנות את העסק שלי, שאין לי ראש בכלל להכניס מישהי לחיים שלי.

בטח לא לקדם את זה באופן יזום..

ויש לי הרבה מאוד מה לבנות אם אני באמת רוצה להגיע למטרה הדיי שאפתנית שהצבתי לעצמי. וזה יקרה בהחלט אם אעשה את כל מה שאני מתכננת.

מאמינה בעצמי ואוהבת את מה שאני עושה. וזה כיף. :)

אחרי החגים שמח לכם!

שעם כל הלחץ שאני מרגישה עכשיו, לחץ שצריכה להוכיח את עצמי כי ניתנה לי הזדמנות לפרוץ, הזכרתי לעצמי היום כמה לחוצה הייתי בעבודה האחרונה שלי כשכירה.

לרגע נשמתי לרווחה. היה שם הרבה יותר לחוץ. וקשה. ומאתגר. והרבה יותר צורך להוכיח.

כבר שבועיים שיש לי כאבי ראש שבאים והולכים ואני יודעת שזה בעקבות התקופה המאתגרת הזאת. זה לא ממש כאבי ראש כמו זרמים כאלו שחותכים לי את הראש.

וזה סביר להניח רק מהלחץ הזה.

מחכה כבר ליום ראשון. מעכשיו.

לפחות החלטתי שבסופ"ש אני בצפון. להרגע קצת.