החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אז היום הייתי בדירה. עשינו את כל הסידורים ולהלן התוצאות:

עיריה- יש.

חשמל- עשינו אתמול, יש.

מים- יש

גז- יש

משרד הפנים- יש

עקוב אחרי בדואר- יש

אז על זה הלך לי כל הבוקר. האח של בעלי הבית, שבא איתי לכל הסידורים האלו, הציע רעיון מהפכני- שכל גורמי הממשל כמו עירייה משרד הפנים וכו, ירוכזו בכל עיר בבניין אחד. עלה על סטאטרפ, לדעתי זה גם יוזיל עלויות כי הארנונה תהיה יותר זולה, הלוגיסטיקה תהיה יותר זולה והכל יהיה יותר זול. אם למישהו יש קשר לשר האוצר או למי שצריך- קדימה.

אתמול יצאתי הכי סתומה בעולם והגעתי לשם בשמונה בערב, יופי, בדיוק בזמן להתחיל לנקות דירה. מילא זה, אבל הגעתי כשאני חמושה רק בנוזל לרצפה וסבון כלים, הכי הרבה שהצלחתי לסחוב.. אפילו מגב, דלי וסמרטוט לא היו לי. אז יצא שבאתי לנקות דירה והתחלתי מ.. הרצפה. יופי, מוזמנים לצחוק, גם אני צחקתי. לא רציתי לקנות שם חומרים כי אני משתמשת בחומרים אקולוגיים בלבד ושם אין חנות טבע.. נו.

במזל היה לנו מגב בדירה, השותפה של הקרייתית שהתנדבה לבוא לעזור לי לנקות (ומצאה את עצמה משוטטת ברחבי העיר עם מגב בתשע בלילה.. סורי מותק..) באה עם המגב שלה, ובגלל שלא היה לנו דלי שפכנו את המים מהטוש של האמבטיה (כן יש אמבטיה) ושפכנו את הנוזל ישירות על הרצפה. הרצפה הבריקה ואחר כך ישבנו לאכול חומוס שקניתי. מעריכה אותך על זה, וגם את הקרייתית שעזרה לי לחפש טרמפים.

העקימות המשיכה בזה שיותר מוקדם באותו ערב גיליתי תולעת קטנה במיטה. ההגיון שלי לגבי תולעים קטנות אומר שאם יש אחת יש עוד כמה ובתשע בלילה אני לא אתחיל לבדוק אם יש או אין עוד וממש לא התחשק לי לגרד כל הלילה. אז התלבטתי מה לעשות ובעשר וחצי הזעקתי את דודה שלי שרצתה להרוג אותי, כי שלפתי אותם מהמיטה... אופס. אולי אני צריכה להתחיל להכין צוואה, כי יותר מידיי אנשים רוצים להרוג אותי בזמן האחרון..

היום נסעתי חזרה עם נהגת אוטובוס שהיתה מגניבה ממש ובניגוד לדימוי הסטריאוטיפי אפילו היתה דיי נשית. הא לכם.

בכלל, אני מגלה נאמנות מפתיעה בקרב חברותי ואני שמחה על זה ממש, כשחברה אחרת גילתה נאמנות במקרה כלשהו שאני לא אפרט כאן. רציתי לחבק אותה כששמעתי על זה, גם אם על הדרך שמעתי על משהו שדי עשה לי צביטה בלב.

קצת מצחיקה המילה נאמנות, כאילו אני איזה מלך, אבל אני בטוחה שהבנתם.

ואיך אפשר בלי המיניאטורית. כבר התרגלתם לראות אותה בכל פוסט, אז הנה עוד אחד. אחרי שהחלטתי שלא בא לי לעבור כשכל הסיפור הזה יושב לי על הלב, שלחתי לה מסר פיוס עם הצעה לסולחה. היא בתגובה שוב קצת נכנסה בי וטרחה לספר לי כמה אני אפס, בשורה התחתונה. אמרתי לה שאני עדיין מזמינה אותה לסולחה. עכשיו נראה אם היא תנצל את זה.

עדיין לא החלטתי מה לעשות לגבי הלימודים. אולי אני ארשם ונראה אם אני אתקבל, למרות שזה רק ראיון אישי אז יש סיכוי טוב.

זהו

שבת שלום לכם.

אז נגמר הסיפור. עכשיו מי שאני עדיין בקשר איתה זו החיילת. מקווה שזה ישאר ככה כי כיף לי הקשר איתה.

עצוב לי שאחרי שרדפתי חצי שנה אחרי המיניאטורית, לפחות חשבתי שרדפתי, כדי שנדבר אחרי שהיא נעלמה לי בשביל שאני אוכל לראות אותה ברחוב ולהגיד לה שלום גם, קורה כל זה. זה באמת עצוב לי. קיויתי שמתישהו נוכל לחזור לדבר נורמלי. עם כל זה שאני משחקת אותה כאילו לא אכפת לי, המילים שלה עדיין רצות לי בראש. היא הגזימה לדעתי.

ובאמת גורם לי לתהות, אם בכלל להמשיך בבלוג הזה או לא. אני לא מתכוונת לצנזר מילים. אני לא מתכוונת לחשוב פעמיים על כל מילה שאני כותבת. יש לי שתי אופציות. להפוך את הבלוג לפרטי או להפסיק לכתוב לגמרי, וחבל, כי אני אוהבת לכתוב פה, אוהבת שיש איזשהו תיעוד של החיים שלי. אוהבת שיש לי את המקום שלי לכתוב בו בלי לתת חשבון. ואני גם אוהבת שאנשים יכולים להגיב על זה. עכשיו מרגישה שלקחו לי את זה.

זה גם גורם לי לתהות למה המיניאטורית קוראת פה אם אין לה אלי כלום. אבל זה כבר לא קשור אלי. או שכן? רואים. לא יודעת כבר מה לכתוב ומה לא. לא כיף ככה. חלק ממה שעובר עלי ביום יום זה גם רגשות וגם דברים שלי לאנשים אחרים בחיים שלי. אוף.

ובלי קשר- היום נפגשתי עם הבעלי בית שלי. אני מחבבת אותם יותר ויותר מכל פגישה. נפגשנו כדי שאני אתן להם צ'קים שלא הבאתי בפעם הקודמת, על השולחן כבר חיכתה לי כוס מיץ גזר שהזמנתי בפעם קודמת. למדו. הערכתי את זה. חוץ מזה גם נכנסה לי הזמנה דיי גדולה בעסק, בתשלומים, אבל הגיעה בול בזמן. מקווה ששום דבר לא ישתבש כי עדיין לא קיבלתי את התשלום הראשון.יש התכתבות במיילים ומבחינתי זה כמו חוזה, לכן אין לי בעיה לדבר על זה.  התנתי את ההזמנה בלקבל לפחות 20 אחוז מראש והוא הסכים. זה מישהו שכבר עבדתי מולו ואפילו הפנה אלי אנשים בזמנו. אוך, זה לא נשמע טוב. יום אחד אני אצליח למצוא מילים שיתארו את זה בלי שיהיה לזה שום הקשר שלילי. יש לי כל כך הרבה הוצאות על הראש, שאני כבר אמצא לכסף שימוש טוב. חוץ מזה שיש לי פרוייקט להשלים עד יום חמישי ועם כל הבלגאן הזה אני פשוט לא מרוכזת בכלום. אין לי מושג איך הצלחתי לכתוב משהו אתמול.

מחכה למעבר הזה כבר. מחכה לו ומפחדת ממנו. מחר (רביעי) אני שם כדי לסדר ולנקות אם צריך ולעשות את כל הסידורים ברשויות. הבעסה שאין טרמפים בלוח אז כנראה שאני אאלץ לסבול באוטובוס וגם לשלם הרבה.

השותפה של הקרייתית נפלאה. אנחנו מדברות כל יום. אתמול דיברנו עד אחת וחצי. היום דיברנו כל היום. שיחות מעניינות כאלו, עמוקות. היא תפוסה, אז למרות שהיא הטעם שלי, מבחינתי זה קו אדום, אז זה לא הולך לשום מקום מלבד חברות טובה. היא הציעה לבוא לעזור לי לסדר מחר. זה עשה לי טוב על הלב. למרות שהבעלי בית אמרו שאנשים מטעמם ניקו שם, עדיין, לא סומכת. אז נראה את מצב הדירה ונחליט אם זה מספיק טוב.

זהו. אני עוד אחשוב על מה לעשות עם הבלוג. כנראה שאמשיך לכתוב. וכדאי שהנסיעה מחר תעזור לי להתרכז כי יש לי עוד 4 טקסטים של 200 מילים לכתוב עד יום חמישי. אולי אני אקח איתי את המחשב הנייד ואכתוב בנייד. נראה.

לילה טוב לכם.

רציתי לכתוב פוסט שונה לגמרי אבל האירועים האחרונים דיי חייבו אותי לכתוב את הפוסט הזה.

אז מסתבר שהמניאטורית קוראת פה, תגידו יפה שלום. מסתבר שהיא ראתה את הפוסט האחרון שלי. בתגובה היא כתבה הודעת בכי בפורום, שמחקתי, ושלחה לי מסר עם קללות, איחולים שאמחק מהעולם ושאתרחק מהחיילת ומהאקסית הטריה שלה, שפניתי אליה בעקבות הודעה שהאקסית כתבה בפורום, אחרת לא הייתי פונה. גם מאוד בוגר וגם אחלה דרך לפתוח את היום, תודה. (ציניות, אם יש צורך בתרגום). 

הגבתי לה שאני לא עונה לקללות, שהיא לא תכתיב לי עם מי לדבר ועם מי לא ושבגדול תצא לי מהחיים, תודה. בעיקרון, היא עשתה בדיוק את מה שרציתי שתעשה, רק בדרך הרבה פחות נעימה ובוגרת. נו.

אז כן אני מדברת עם האקסית, שעדיין אין לה כינוי פה (יש לך העדפה?), עם החיילת ועם מי שבא לי, לפחות כל עוד בא לנו לדבר ולא בגלל שמישהו או מישהי שלחה בקשות במסרים להתנתק. 

האקסית אמרה לי שיש דברים שלא צריך לכתוב. על זה בעיקרון רציתי להגיב לכולם פה, כי איכשהו יצאתי הרעה בכל הסיפור הזה בעוד שבכלל כתבתי את הרגשות *שלי* בבלוג *שלי*.

מן הסתם שאני אתרכז ברגשות שלי בבלוג שלי. אני לא יכולה לכתוב על רגשות של אחרים שבכלל לא קשורים אלי. לדוגמה, אני יכולה לכתוב שמישהי אמרה לי שהיא אוהבת אותי, כי זה קשור אלי. אני לא יכולה לכתוב מה מישהי אחרת מרגישה למשהו שלא קשור אלי. וכל מה שעשיתי בפוסט הקודם היה להתרכז ברגשות שלי. עד כאן ברור? יופי.

אני גם לא אתחיל לחשוב פעמיים על כל מילה שאני כותבת כאן כי-אולי-זה-יפגע-במישהו שאולי קורא כאן ואולי לא, כי אחרת אין טעם לכל הבלוג הזה.

כבר עדיף שאני אקח מחברת וארשום לעצמי את המחשבות שלי. לא כתבתי על דברים שקרו בעבודה כי לא רציתי שאולי בטעות יזהו אותי שם. זה כשלעצמו הוריד לי את החשק לכתוב, אז עכשיו גם לצנזר מילים בקשר לאירועים שקורים לי בחיים? לא בא בחשבון.

עכשיו אפשר להגיד- אבל כל הסיפור הזה בכלל לא קרה בחיים שלך. אני אסכים אתכן, אבל ברגע שאני יודעת על זה, יש לי רגשות על זה, ולכן אני יכולה לכתוב על זה. יש מבין? יופי.

זה כמו שתגידו שזה שיאיר לפיד נבחר לשר האוצר לא קרה בחיים שלי  ולכן אני לא יכולה לכתוב על זה, או שאיזו מישהי חטפה התקף לב במטוס עם 30 קרדיולוגים (קרה באמת, תקראו), לא קשור אלי ולכן אני לא יכולה לכתוב על זה. נכון, זה לא קשור אלי. אבל אני יודעת על זה ולכן יש לי רגשות לזה. 

תוסיפו לזה את העובדה שאני לעולם, אבל לעולם, לא עורכת פוסט, למעט שגיאות הקלדה, אחרי שהוא מתפרסם ואת העובדה שיש דברים שכותבים מלהט הרגש ותבינו למה היא התפוצצה. אז כן, קראתי לה כלבה פה. ולא רק פה. כן, אולי לא הייתי צריכה לקרוא לה כלבה. אבל חייבים להודות שהייתי מאוד זהירה ונמנעתי מלפרסם בדיוק מה קרה וזה הצנזור מילים היחיד שעשיתי פה כי יכולתי לצאת באמת ביץ ולכתוב הכל ואז היינו מגלים מי הרעה פה ומי באמת יצאה כלבה. רמז: זו לא אני. 

אז אם התגובה של המיניאטורית היתה קצת יותר מאופקת, אולי הייתי מוכנה לשמוע את הצד שלה בכל הסיפור, אבל ברגע שפתחתי בוקר עם מסר כזה, ברגע שאני יודעת על עוד כמה דברים שקרו, ברגע שההודעה בפורום באה לסגור איתי חשבון, לא, זה לא עושה לי חשק לשמוע את הצד שלה.

אז אני כועסת על המיניאטורית. מאוד כועסת. בא לי להקיא מכל הסיפור. אבל היא אמרה לי פעם שאם את כועסת על מישהו סימן שאכפת לך ממנו, אחרת לא היית טורחת לכעוס, לכן אני מוכנה לקבל את העובדה שיש בי צד שרוצה לשמוע את הצד שלה למרות הכל. כי יש המון חלקים מבולבלים והמון דברים הבנתי מאחד ועוד אחד שעשיתי לבד (לא, אף אחד לא אמר לי כלום, אני חכמה מספיק להבין דברים לבד, לפחות חלק מהם), המון סימני שאלה שמתבררים עכשיו כסימני שאלה (לפני זה הם היו סימני קריאה) ובגדול בא לי באמת כבר לעבור הלאה ולפתוח דף חדש בחיים שלי בצפון ולהפסיק להתעסק בבלגאן הזה. נהיה לי כאב ראש.