החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אם רוצים לקום בבוקר במצברוח טוב, צריך ללכת לישון במצברוח טוב.

זאת המסקנה שהגעתי אליה היום, אחרי שבחנתי מה גורם לי לקום במצברוח טוב ומה גורם לי לקום במצברוח רע. זה גם די הגיוני האמת, כי כשהולכים לישון במצברוח רע, לא ישנים טוב ושינה לא טובה לא עוזרת לגוף להפריש כל מיני הורמונים שגורמים לשמחה. או משהו כזה.

בכל מקרה, אתמול היתה ארוחה משפחתית שהשאירה אותי במצב רוח טוב ולכן גם קמתי היום במצב רוח טוב, מלאת מרץ ואנרגיה. ישבתי על המיטה רבע שעה ורק אמרתי בלב תודה על החיים הנפלאים שלי. אם לא כל כאב הלב הזה, הם באמת היו מושלמים.

אז עכשיו אני יושבת לחשוב מה יעשה לי מצברוח טוב, כי אני רוצה ללכת לישון מוקדם. מחר מחכה לי תור לרופא שיניים, לא משהו שעושה מבצרוח טוב, בעיקר אם יתברר שאני צריכה טיפול שורש. אבל מחר זה רק בדיקה אז יהיה בסדר. 

עד כה אני עומדת באתגר השבועי שלי בהצלחה. רוב היום עשיתי דברים בבית, עבדתי קצת, עכשיו ראיתי אקסטרים מייקאובר שתמיד גורם לי לבכות כמו ילדה קטנה. אין ספק שהם לוחצים שם חזק על בלוטות הרגש.

יום שני באים להתקין לי משהו על החלונות שימנע בעדן לעשות לי השכמה כל יום בשש בבוקר. זה סיוט. מילא כשעבדתי, אבל למה עכשיו אני צריכה לקום בשעה הזאת? מה עשיתי רע?

שלישי רביעי אין לי מושג מה אני עושה, זה תלוי עד כמה אני אעבוד מחר ומחרתיים וחמישי חוזרת למרכז ליומולדת שלי. אין לי מושג מה אני רוצה לעשות. באמת אין לי. אפילו כבר לא בא לי בילארד. רציתי לחגוג בדירה עם כולם ואני מתבאסת שזה לא יוצא לפועל ביום ההולדת עצמו, כי זה סמלי כזה. החלפת קידומת, דירה חדשה (חח כאילו שאני קניתי אותה.. כולה משכירה..), התחלה חדשה.. אבל לא, אני חוגגת במרכז ואלוהים יודע מה יהיה בסוף. איך שאני מכירה את הבנות לא יהיה כלום אבל אולי הן יפתיעו. 

היום למשל, הייתי מחוברת כל היום ואף אחד לא טרח לכתוב לי. קצת בעסה. כאילו מה, אף אחד לא התגעגע אלי? נו.

אני עדיין מנסה לחשוב על דברים שיעשו לי מצב רוח טוב. משהו שגם יהיה לי כוח לעשות אותו באמת. אני אמצא.

זהו, שיהיה שבוע טוב ומלא אנרגיה, ושאעמוד באתגר השבועי שלי.

לא לחשוב עלייך. בכלל. זאת המשימה השבועית שלי. אני רוצה לראות אם זה בסך הכל עניין של החלטה, עניין של שליטה במחשבות. אולי זאת הדחקה. אבל עדיין, נמאס לי.

אתמול קלטתי ש3 שנים אני אוהבת אותך. 3 שנים. מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה במצלמה. נכון, היו לי תקפות שירד לי. היו תקופות שלא הרגשתי כלום. אבל תמיד איכשהו חזרת בסוף.

הפעם זה נראה שלא תחזרי, לפחות לא בזמן הקרוב,  למרות שאני מתפללת שכן, שאיכשהו יקרה הנס והשנאה אלי תעבור לך. אולי כשתרגעי ותקלטי מה איבדת, תחזרי.

אז כן, עצוב לי שככה זה נגמר, עצוב לי שמכל מה שעברנו בסוף נשארה שנאה, נשאר כעס, איומים והשפלות. בגלל מה? בגלל, תסלחי לי, שטות.

איכשהו הבלוג הפך להיות בלוג של מכתבים אלייך. מכתבים שאולי את קוראת ואולי לא, אין לי מושג. לא טרחתי לעדכן אותך שהבלוג חזר להיות ציבורי. אולי יום אחד, כשתרגעי קצת, תתגעגעי, תחפשי את הבלוג ותקראי את זה. ואז אולי תראי כמה אהבתי אותך.

האמת שזה נחמד הפורמט הזה, אולי אני אשאיר אותו, אבל אני לא אכתוב אלייך.

באתי לכתוב שאכתוב לבת זוג שתבוא, אבל אני לא באמת רוצה זוגיות. אני רוצה את הדברים שנלווים לזוגיות, אבל לא זוגיות עצמה. אולי כשתגיע מישהי שתעשה לי את זה אדבר אחרת, אבל זה לא באמת קרה כבר שלוש שנים. להוציא אפיזודה קטנה עם מישהי מהעבודה לשעבר, שעבר לי ממנה מהר מאוד כשהבנתי שהיא סטרייטית, ואפיזודה עוד יותר קטנה עם השותפה שממנה ירד לי עוד יותר מהר. 

אז כן, 3 שנים אין לי כלום, מאז הקרייתית. להוציא את הלילה ההוא בצימר עם הקרייתית והנשיקה ההיא במסיבה בנינו, זה כל המגע המיני שהיה לי ב3 שנים האחרונות. די עצוב, אולי אני יותר שמרנית ממה שחשבתי.

וזה חסר לי ממש. בא לי שתגיע מישהי שזה גם יוכל להתממש, לפחות בקטע המיני. אבל איך זה יקרה אם 3 שנים את לא יוצאת לי מהראש? איך אני יכולה לחשוב על מישהי אחרת כשלילות שלמים אני מעבירה בבכי וגעגועים אלייך?

אז הפיתרון הוא לא לחשוב עלייך. להיות תמיד עסוקה, ללכת לישון מוקדם, לא לתת לחברות לאפשר לי לדבר עלייך, בכלל.

היום יהיה המבחן הראשון, אחרי שאחזור מארוחת ערב אצל דודה. אני חייבת למצוא משהו לעשות כדי לא להרגיש את הבית הריק אחרי שחזרתי מבית מלא אנשים ושמחת חיים.

מה שבטוח, אסור לי להיות במחשב. פשוט אסור. כי אז אני מתחילה לחפש בטירוף אנשים לדבר איתם. טוב, אני כבר אמצא מה לעשות.

אתמול ניצחתי ניצחון קטן. אמנם המחשבות חזרו אחר כך, אבל הן לא מאוד כאבו, לשם שינוי.

עדיין מפחיד אותי לחשוב על היום שבו אני אקלוט שאת היסטוריה. אולי ביום הזה אני אצור איתך קשר שוב.. לראות מה השתנה. אבל היום הזה יבוא. הוא חייב לבוא. הכל עניין של החלטה? נגלה השבוע. 

שבת שלום.

הימים שלי פרודקטיביים נורא לאחרונה. הכל רק כדי לא לחשוב עלייך. המחשבה שאת שונאת אותי עכשיו, בייחוד המסר האחרון ששלחת לי, עושה לי רע. כל כך רע שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. התחלתי לברר על פסיכולוגים דרך הקופה.

אתמול השותפה והקרייתית היו פה. היה נחמד, דיברנו והכנו מלא מלא פסטה. אין לי מושג מה לעשות עם כל הפסטה הזאת, השותפה החליטה משום מה שחבילה אחת לא תספיק, אז היא שמה שתיים. כל המטבח שלי היה פסטה אחר כך.

היתה גם עוגה שעדיין יש לי ממנה, כי חגגנו את זה שעוד שבוע אני בת 30. כן, הזוי. אני בת 30. עוד שבוע. בדיוק. מחליפה קידומת. וגיל זה רק מספר וכל זה אבל עדיין. מוזר.

ואני חושבת על היום הולדת ההיא, לפני שנתיים, שהיית בו. זה עם החיילת והתל אביבית לשעבר, שהלכנו לשחק סנוקר וישבנו בים.  כמה אהבתי אותך אז. איך פחדתי שלא תבואי, כי היית האדם הכי חשוב לי ביום הולדת הזה. הייתי מסוגלת לבטל הכל אם לא היית באה. וכמה התאמצתי בשביל שתבואי, כשאמרת לי למה את אולי לא תוכלי להגיע. עשיתי טלפונים לכל מי שיכול לעזור. שיגעתי את כל העולם רק שתבואי.

כואב לי כשאני חושבת על זה שלא תהיי יותר בימי הולדת שלי. המתנה שנתת לי תקועה בארון, להסתכל עליה מכאיב לי. היומולדת שנה שעברה היה סתמי, אני אפילו לא זוכרת מה עשיתי בו. באמת, אולי כתבתי בבלוג, אסתכל יותר מאוחר. אבל אני לא זוכרת. אני רק זוכרת שהייתי עצובה שלא תהיי, כי כבר אז התחלת להעלם לי. ועצובה זאת מילה עדינה מידיי.

גם עכשיו אני עצובה. לא רק שלא תבואי, את אפילו שונאת אותי. זהו, חסמת לי את דרך התקשורת האחרונה שנותרה לי אלייך. אז נשאר כאן. המקום שלי לפרוק את הכל, להגיד הכל. טוב, כמעט.

הלוואי שהייתי יכולה לעשות משהו כדי להחזיר את התקופה ההיא של השיחות.

הנה הדמעות מגיעות. איך שרק מחשבה אחת יכולה להפיל אותי. טוב בסדר, אני לא אלחם בזה. אתן לעצמי חצי שעה לשקוע במחשבות עלייך. אחר כך אחליף פלייליסט למוזיקת מסיבות כזאת שתגרום לי לרקוד גם אם אני לא רוצה. זאת השיטה של אלון גל.

אם רק היית יודעת כמה לילות עוברים עלי בבכי מאז, אם רק היית יודעת כמה דמעות שפכתי, כמה כאב וקושי לנשום, אולי לא היית שולחת לי את המסר האחרון. אבל את לא יודעת. או שאת יודעת ולא רוצה לחשוב על זה.

אם היית יודעת איך שלכולם כבר נמאס לשמוע, שבקושי יש לי עם מי לדבר על זה. היית כבר מתקשרת ולא נותנת לי להתענות ככה. עכשיו תגידי שזה העונש שלי, אבל זה עונש כבד מידיי. אני לא יכולה. לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני יכולה לא לחשוב עלייך יום שלם, כמו היום, ואז מחשבה אחת קטנה ומסכנה מביאה את הדמעות.

וביום תמיד יותר קל להתמודד כי תמיד יש מה לעשות. טוב, גם עכשיו יש לי מה לעשות. אני יכולה לכתוב, ללכת לבשל או לעשות מדיטציה או לקרוא משהו. אבל השקט הזה בחוץ עושה משהו.

מצחיק, עצם המחשבה על זה שאני נותנת לעצמי חצי שעה להתגבר על עצבות כאילו הבריחה את העצב. כאילו ברגע שאני אומרת לו- קדימה עצב, בוא, נראה אותך גבר, נראה אותך משתלט עלי, יש לך חצי שעה בדיוק, הוא הולך. קטע. אולי זה לא מספיק מאתגר בשבילו.

בא לי לקחת חתולה. לאומנה, אני לא יכולה לקחת אחת קבוע. אולי זה יפיג לי קצת את הבדידות, אבל כשהדירה תהיה מסודרת ולא תראה כמו מעברה.

ועוד יומיים אני סוגרת חודש ראשון בדירה. שזה כבר לפוסט בפני עצמו אז.. בפוסט הבא.

סופ"ש נעים ובלי כאבים. חה, יצא חרוז.