אתה רוצה ילדות טובות

כמעט בתולות שפתיים

מתוקות

שיגידו לך את האמת נון סטופ

ואתה רוצה לפענח אותן

לדעת מה עובר להן בראש

ולקבל החלטה

והכול תלוי בכמה שהן יותר לבושות

אתה שונא סטוצים ונגעל מאלכוהול

וגר במכון

כי שום דבר לא מרקיע לך את הביטחון

כמו עוד סקווט או מתח או עוד ריצת בוקר

אבל אז אתה עושה שריר

שלא יבייש מתאגרף בין לאומי

וכשאני נדהמת

אתה אומר מושפל

תראי איך זה עטוף בכל כך הרבה שכבות של שומן

אתה מתוודה שרצית אותי

בהליכה על חוף הים בחושך מוחלט

כשבמרחק מאיתנו ניתן לשמוע רעש

של אנשים שיכורים ושמחים ומזדיינים

ואתה לא רואה את חוסר ההיגיון

היכן זה מתנגש

כי אתה בסך הכול ילד טוב

שרוצה ילדות טובות

ואני בסך הכול ילדה טובה

(אבל אתה לא יודע)

שעושה מעשים רעים.

- את לא מובנת בעיניי ואני רגיל לקרוא אנשים.

- הרבה אומרים לי שאני לא מובנת ולי זה נראה שאני הכי פשוטה בעולם.

- את ממש לא. בדיוק ההפך. את הכי קשה להבנה שראיתי.

כי הבן אדם האחרון שאמר לי שהוא מבין אותי עזב לי את החיים בסערה חסרת רחמים.

כי ברגע שאתה תבין אתה תשנא אותי.

ואני יודעת שבעצם

כל מי שמבין

בסוף ילך.

אם

היית שואל אותי לדעתי

הייתי אומרת לך לא

חוזה לך ברח

נוס על נפשך

הזהר

אבל

אתה נמשך אליי

כמו מגנט אידיוטי שבשוגג

הצמידו בו צפון לדרום

כמו איזה נמר לטרף

כי לא הבנת

שאני הציידת

כי הקסם שלי מעוור אותך

כי שכחת

שמתחת לקליפות חלקות מאחורי זגוגיות עיניים תכולות

בין מילות פלרטוט שמתלפפות סביב לשון חדה

אין נשמה

אם

היית שואל אותי למה

הייתי משקרת לך

אומרת

אני לא רוצה

אבל האמת היא

שבקרוב

אתה לא תרצה

איזה משחק מזעזע, אכזרי, בין חיים למוות. בין שמחה לאושר ובין אופוריה לגיהינום וזה תופס נדבח כביר בנשמות האבודות של כולנו. איך בכלל אפשר לשמוח באחרית הימים ואיך אפשר שלא לכאוב כשהעולם שוב מהתל בכולם בכל מקום. איך אפשר להמשיך להתעסק עכשיו בכל הזוטות שמסביב? במי מרגיש איזה רגש כלפי מי ומהן בסופו של דבר ההשלכות, איך אנשים מרשים לעצמם לכאוב ולשנוא ולהתרחק ולא לגעת כשהכול כך כל זמני ודינאמי ויכול להשתנות ולהתאדות ולחדול מלהתקיים באופן כל כך מוחלט? איך כל פעם שאני חושבת על עצמי עכשיו אני מרגישה מלכת האגואיזם, נסיכת האנטיפטיות ואבירת האדישות, ובכלל לא מומלץ שאביע רגש כי אין זה ממקומי. הם כולם שבורים כל כך שהפה נשאר פעור והגה לא משתחרר ממנו, מיתרי הקול חרוכים בעקבות דברים מזעזעים שקורים והנשמה מדממת יחד עם אלה שרע להם. קוראים לזה תהליך ההזדהות והוא אף פעם לא באמת עוזר. להגיד "אני מבין" זה שקר שמהדהד בכל פינה, להביע צער לא ישיב את ההולכים ולשדר עסקים כרגיל זה לא במקום כי שום עסק לא עומד לתפקד עכשיו, הכול יקרטע.

זה כל כך עצוב שבשלב זה נגמרו לי המילים.

לכו זדיינו כולכם. תרקבו במיצי השנאה של עצמכם ואז תלכו לחפש תשוקות אחרות. אני לא הדבר הנכון בשבילכם ואני לא דבר נכון באופן כללי. אני מודה שאני טיזרית ואז מתכרבלת בתוך הגופים המגוננים שלכם ומותירה לכם זרוע חשופה ללטף ובושם אביבי להסניף. ואני צווחת בתוך הקירות הפנימיים של המוח שלי שהגיע הזמן להתיישב על הספה כמו בן אדם אבל הראש ממשיך ללכת לאיבוד ולהכביד לכם על השקע של הכתף, ואני רוצה להשאר איתכם לנצח, או לפחות לכמה מאיות שניה ארוכות במיוחד. בא לי שבתוככם תחל התקופה של המנוחה והנחלה, של הבחור שמכירים לסבתא ולא שמנשקים במועדון אפוף עשן ולא טורחים לשאול את השם. אני רוצה לרגע להפנות אליכם את השפתיים ולהצמיד אותן בחוזקה לשלכם למרות שאנחנו מול כולם. אבל זה נעלם פתאום ותוך כדי השחלת עוד משפט אדיוטי אני חוזרת למצב ישיבה זקופה ולא מסתכלת לכם בפנים למשך חמש השניות הבאות. בא לי שתחשקו בי אבל אני שונאת לגלות כשזה קורה. ואני לא מסוגלת לאהוב אתכם אלא אם כן מדובר באהבה אפלטונית תמימה וידידותית שבה אני מלכתחילה חושקת. הלוואי שזה לא היה ככה. הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד לעצמי "הוא מספיק שווה שאזניח למענו את הפלרטוטים של אחרי חצות הלילה ואת ההצמדויות לקיר במסיבות" אבל זה פשוט נראה שבאף אחד זה לא נמצא. אז הבנתי שזה בעצם נעלם בי. לפני כמה זמן הייתי חלק משיחה שעסקה בסטוצים. אני לא מבינה איך מישהי מסוגלת לרצות את זה, טענה מישהי, סטוצים בטוח נובעים מחוסר ביטחון של הבחורה, או שהיא פשוט רוצה יותר מזה, הוסיפה ללא היסוס. כשמחיתי וטענתי טענה נגדית,מישהו אחר הוסיף שודאי אני מדברת כך כי אני אוהבת סטוצים. כן אוף, הנהנתי ואני ממשיכה להנהן בשקט, לא רוצה להרגיש ולא רוצה להקשר ולא רוצה ניתוק ולא רוצה להתחייב לכך שלא אתכרבל בין שרירי הידיים של מישהו אחר ולא רוצה להפסיק לאסוף נשיקות כשאני שיכורה ולא רוצה ולא רוצה. לכו זדיינו.

"רציתי להתנצל על יום שבת ההוא, זה היה ממש לא העניין שלי ולא הייתי צריכה להתערב".

זה בסדר, אמרתי, וגם התכוונתי לכך ובאותה שעה כל האיברים הפנימיים שלי זעקו מרוב אושר.

צדקתי ונאבקתי ועמדתי על שלי וזה היה מתבקש.

אבל כרגע אני לבד, כל כך לבד. תחושת הבדידות מוחצת לי את הקרביים, מבחוץ ומבפנים, דומני שכל האיברים הפנימיים שלי עתידים להתפוצץ בזה אחר זה, ולהותיר אחריהם שלולית אבסטקרטית של ריק על רצפת אספלט באמצע הרחוב. נראה שאני כלום ושום דבר, שאין כתפיים המזמינות את ראשי להתרפק עליהן, שאין אמיתות שמותר לי לספר כי אין לי למי. הכול שומם לי. בדקה ההיא באותו היום כשהרגשתי שכולם כועסים עליי ואין טעם לחיות כי גם ככה אף אחד לא מבין רציתי לברוח לחיקו של האלכוהול. במשך כל סוף השבוע שימש לי מפלט מהעתיד המאוס והיותר מדי גלוי לעין, והנה עם תחילת כאב הראש שמסמל את הגיעו של ההאנגאובר אני נותרת להתמודד עם הכול בעצמי. לכי תאספי שברים של כל דבר שריסקת בטעות, רק כי נגעת בו. לכי תחיי ותגלי עולמות מרתקים כשכל מה שאת צריכה לעשות בחיים זה בעצם לטאטא רצפות.

בסיכומו של דבר נותרתי אז לבד, בחסות החשכה, לבנות את ארמונות החול שהתפרקו.

אני בודדה.

אז כשאמרת לי שהאיש ההוא שדיבר איתנו הפחיד אותך והדרך שלך להתמודד היא פשוט ללכת משם

וכעסת עליי כי פלירטטתי איתו

אז שכחתי להגיד לך

שזו הדרך שלי להתמודד

את התנצלת על שכעסת עליי

אני מתנצלת על שנשארתי אותו דבר

same old bitch