כשחושבים על זה, אתה בהחלט אחד האנשים היותר סגורים שיצא לי להכיר. יותר ממני אפילו. כמוני, אתה מסוגל לדבר שעות על הכל וכלום, רק לא על עצמך. ואני כמובן זרמתי עם זה. זרמתי עם הכל. אתה הבן אדם היחיד שהרשיתי לעצמי לזרום איתו. והיה כיף. והיה מדהים. והיה גם כלום אחד גדול.
אני מוצאת את עצמי תוהה לפעמים, מה היה קורה אם הייתי מרשה לעצמי להפתח. רק קצת. תוהה איך היית מגיב. איך היית מגיב לכל השדים שלי? לכל התסביכים שיש לי עם אינטימיות? איך היית מגיב לזה שאתה היית הקשר הכי רציני שהיה לי אי פעם?
איך ואיך ואיך. המחשבות האלה מתרוצצות לי בראש, כמו עכברים שרודפים אחרי הזנבות של עצמם. הרי קרה מה שקרה, וזהו. משהו שם השתבש. ונעלמת לפני שהספקתי להבין מה. לפני שהספקתי באמת להתאהב בך.
כמה שהייתי רוצה לספר לך, כמה שהתרגשתי עד דמעות בכל פעם שהתקשרת או שלחת הודעה. בכל פעם שנגעת בי כמו שרק אתה יודע לגעת. כמה שלא הייתי מסוגלת לשבוע ממך. כמה שנשברתי, כשנעלמת.
הייתי רוצה לספר לך שעכשיו בדיוק שנה וחצי מאז הפעם הראשונה שהבאת לי פרח. ומאז הלילה ההוא על הגג. וכמה שריגשת אותי אז. ברמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות. איך שבאמצע סקס הבטת לי עמוק בעיניים ואחזת חזק בידי, והרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ.
וכמה שניסיתי לא להראות לך את זה.
חצי שנה אחר כך, ביום העצמאות, מצאת את עצמך שיכור וחרמן ומתחת לבית שלי. רצית "להתנצל". זה היה מפתיע, ומביך, ולא קשור לכלום, ואני כמובן התגעגעתי למגע שלך ולריח שלך ואלייך ופתאום אתה מפשיט אותי וכמו פעם אתה שוב מעליי ומתחתיי ובתוכי, עמוק עמוק בתוכי, כמו שרק אתה יכול להגיע. רק אתה.
ושוב, זרמתי איתך. היינו מתראים מדי שבוע בתקופות טובות, ובתקופות פחות טובות היה חולף חודש מבלי שתענה להודעות שלי, וזה עיצבן אותי והציק לי עד אינסוף, ובכל פעם שהייתי נשבעת לעצמי שאני לא מוכנה להיות הסמרטוט שלך יותר, היית מגיח בחזרה מהמאורה שלך הישר אל זרועותיי הפתוחות. היו לך מחוות קטנות וחמודות כאלה, כמו הבקבוק יין שהבאת לי ליום הולדת, והמתנות שהבאת לי מהודו, כי חשבת עליי.
ניסיתי לראות אותך כסתם יזיז. במשך די הרבה זמן סירבתי לקבל את המציאות כמו שהיא, כי הייתה כואבת מדי.
אתה לא סתם יזיז.
אתה עדיין הבן אדם היחיד בעולם שמסוגל להביא אותי לגבהים הכי גבוהים ולתהומות הכי נמוכים.
אתה עדיין הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים, ואני עדיין צמאה למגע שלך ולחום הגוף שלך ולזין המדהים שלך ולאיך שהיינו זזים ביחד, בהרמונה כמעט מושלמת. לגניחות השקטות שלך ולאיך שהיית משתנק כשהייתי מכניסה את כולך לפה שלי.
לאיך שהיית גומר בתוכי, וממשיך לנוע פנימה והחוצה באיטיות, ומסתכל לי עמוק בעיניים.
"איך אתה עושה את זה?" -"את עושה את זה"
אני מבינה שכל יזיזות בסופו של דבר ממצה את עצמה. אולי בכלל פגשת מישהי רצינית. אולי פשוט נמאס לך ממני. אני יכולה להבין את זה, כי זה קרה גם לי בעבר, אבל זה שובר לי את הלב, איך שאתה מיצית אותי ואני לא התקרבתי בכלל ללמצות אותך. תמיד רציתי עוד ועוד ועוד.
ואתה לא יודע על זה. אתה לא יודע עליי כלום.
into the sea of waking dreams,"
I follow without pride
cause nothing stands between us here "and I won't be denied
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MementoMori