הזמן חולף. דברים קורים סביבי. העולם מסתובב, אנשים מכירים אנשים, מתחתנים, יולדים וכן הלאה. ואני מבודדת תחת כיפת הזכוכית שלי, בה הזמן לא זז. אני לא בטוחה איך הגעתי לשם. לא בטוחה אם זה היה מרצון, או מכורח הנסיבות. אבל משם אני רואה את העולם כרגע, והוא נראה ככ הרבה יותר גדול.
פרח עזבה.
במשך פחות משבוע היא הספיקה להעביר את תכולת החדר שלה לתוך קופסאות קרטון. מהמטבח היא לקחה את המסננת פסטה. היא הוציאה מהחדר 3 שקיות זבל עמוסות בבגדים, תיקים ואביזרים שנושאים תגיות כמו forever 21, ברשקה, טופשופ, 24/7. לחלקם עדיין מחוברים הטיקטים. דאקי ואני, ששתינו קונות את הבגדים שלנו באלנבי, התחרענו על השלל. ועכשיו אני לובשת את הסוודר שלה, שעדיין מריח כמו פרח.
ביום שישי נסעתי לשוק לקנות להם מתנה לדירה החדשה, וקניתי פח לשירותים ופומפיה ומחזיק למברשות שיניים, כי זה מה שהיה חסר להם. שאלתי אותה מה היא לא הספיקה לארגן וזה מה שהיא אמרה. אני אוהבת לקנות לאנשים מתנות שהם באמת צריכים.
הם עוברים לפלורנטין. פרח ניסתה לגרום לי להבטיח שאבוא לבקר, אבל אמרתי לה שסודן זה הקו האדום שלי. היא הבטיחה שתבוא. ואמרה שקצת כואב לה, שהיא משאירה אותי במצב כזה. אחרי שהיא מצאה אותי מעולפת במטבח התעורר בה היצר הטיפולי, ככל הנראה. ותוך פחות משבוע היא עזבה.
ועכשיו יש לנו שותפה חדשה, מישהי שאני לא מכירה ולא בא לי להכיר בכלל. בא לי להכנס לשם ולצעוק עליה, מה את עושה בחדר של פרח, את לא שייכת לפה. אני לא ממש יודעת אם הסלידה שאני חשה כלפיה היא אישית, או שקשה לי עם זה שיש מישהו חדש בבית, הבית שחלקתי עם פרח במשך שנה וכ7 חודשים. קשה לי ככ עם כל השינויים האלה.
בעוד פחות מ5 חודשים יהיה קיץ, והחוזה יגמר, ודאקי תעבור לגור עם החבר העשיר שלה, ואני כנראה אשאר פה (כל עוד השותפה המוזרה לא נשארת). עם הזין ביד, כמו שאומרים. הזמן חולף סביבי בלי שארגיש. הוא ימשיך לחלוף ואנשים ימשיכו להשתנות ואני אצפה לי מהצד, תחת כיפת הזכוכית שלי.
והמוזיקה. המוזיקה שהייתה שם תמיד, לפני, תוך כדי, ואחרי. אותם הצלילים המוכרים שליוו ככ הרבה אנשים בעבר. וימשיכו ללוות עוד אנשים בעתיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MementoMori