לפני שנתיים וחצי נכנסתי בדלת הגדולה בצבע כחול.
מולי היה קיר.
פניתי ימינה וכל החדר הענק היה פתוח בפניי.
אמרתי שלום לידידי משכבר הימים, לחברתי הטובה ולילדים שעדיין לא הכרתי.
כשחזרתי הביתה, עם חיוך ענק מרוח על פניי, אמרתי להוריי - אני רוצה להירשם!
אני מאמינה שנעשתי יותר דרמטית מאותו יום.
ככל שעבר הזמן למדתי לשחק טוב יותר.
הכרתי את הילדים והיום הם כבר חברים קרובים שלי.
מאז אותו היום הצטרפו עוד ילדים.
הילדה מהכיתה המקבילה שהגיעה לשיעורה הראשון באיחור של 10 דקות וגיליתי שאני מכירה אותה.
חברתי הטובה שהצטרפה אחרי שראתה את מופע סיום השנה.
הילדה עם השיער הבלונדיני הקצר.
חברתי מהכיתה המקבילה.
הילד השמן מהכיתה.
חברתי שהחליטה שהיא חייבת לראות מה אנחנו עושים שם. כמובן שהיא נהתה וגם נרשמה.
הילדה שמדברת קצת מוזר אבל היא נורא נחמדה.
הילד שראיתי פעם בחוג ספינינג.
מקווה שלא שכחתי אף אחד...
מחר צפויות להגיע עוד שתיים מחברותי.
שלא תבינו לא נכון, אני שמחה שהן מצטרפות.
אבל,
הייתי מעדיפה אם הרוב היו ילדים חדשים שהייתי צריכה להכיר.
אם לספור את הילדים שאני מכירה ממקום אחר,
כולל את הבנות שצפויות להצטרף,
9 מתוך 13 (לא כולל אותי).
זה נראה לכם הגיוני?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
