הגלולה

ביקורת היא מילה מפחידה. בין אם אנחנו מפקדי בסיס בצבא, בכירים במשרד ציבורי או עובדים בתחנת דלק, כולנו מחכים בדאגה ליום בו הביקורת תידפק על דלתנו ונצטרך לתת דין וחשבון על מעשינו. אנחנו לא אוהבים את ההרגשה הלא נעימה של בחינתו בזכוכית מגדלת במטרה למצוא נקודות כשל, ולכן הביקורת נתפסת בעינינו כדבר שלילי ממנו עדיף להימנע.

עם זאת, אסור לשכוח את המטרה החשובה ביותר של ביקורת תקינה – התייעלות. רובנו לא אוהבים להתייעל משום שהתייעלות גוררת הודאה בעובדה שאנחנו לא מתנהלים בצורה נכונה ובנוסף גוררת בדרך כלל עבודה קשה והסתגלות למצב חדש.

ככלל, ביקורת עצמית לעד תהיה קשה יותר, משום שביקורת צריכה להיות אובייקטיבית וקרה ככל האפשר, ומן הסתם כאשר גוף מסוים מנסה לבקר את עצמו הוא לא יכול לשמור על מידת האובייקטיביות הנדרשת.

מרכיב חשוב נוסף בביקורת הוא אכפתיות, שכן את הביקורת האמיתית והכנה ביותר נביע דווקא כלפי האנשים שאכפת לנו מהם ולא כלפי אנשים שרמת ההיכרות איתם הינה בסיסית. הדבר תקף גם לגבי גופים, והאכפתיות מתורגמת לאינטרסים – בשביל שהביקורת תהיה הטובה ביותר לגורם המבקר צריך להיות אינטרס כלשהו בהתייעלות הגוף.

הביקורת מהווה חלק מהותי מהדמוקרטיה, בה הרצון הוא שכלל הדעות יישמעו והדעה הטובה ביותר תהיה זו שתכתיב את המדיניות (במסגרת גבולות החוק כמובן). מכאן נובע שהזכות להפגין היא אחת הזכויות החשובות ביותר של אזרח במדינה דמוקרטית משום שהיא הכלי שלו להגיד את דעתו על מדיניות השלטון הנוכחית.

אפשר להבין עם כך מדוע התעצמותה של האלימות כנגד אנשים שפשעם הוא דעתם מדאיגה מאד. הכאת מפגיני השמאל בתל אביב בצורה מאורגנת היא פגיעה קשה בשאריות הדמוקרטיה הישראלית. התגובה הרפה של מנהיגינו לאלימות מעידה על חוסר הרצון שלהם להגן על שאריות אלו, וכך נוצר מצב בו אזרחים במדינה דמוקרטית המעוניינים להפעיל ביקורת ציבורית על מדיניות הממשלה מפחדים לצאת לרחוב ולהפגין.

חשוב מאד להבין שיש הבדל גדול בין ביקורת כלפי מדיניות הממשלה ומפקדי הצבא לבין ביקורת כלפי המדינה כולה או הצבא כולו. אזרח המפנה ביקורת כלפי מדיניותה של ממשלתו איננו מפנה ביקורת כלפי המדינה כולה או אזרחיה, במיוחד כאשר יש לאותו אדם אינטרס בהתייעלות פעילות הממשלה והצבא. כל רצונו של אותו אדם הוא לשפר את חייו ואת חיי הסובבים אותו, ויש לו זכות להביע את דעתו באשר לדרך המועדפת לעשות זאת.

דווקא הרצון להתעלם מהביקורת ובכך למנוע התייעלות הוא זה שמזיק בסופו של דבר לאדם או לגוף המבוקר. הפחד ממתן הביקורת גורם לקיפאון ומונע התקדמות לעבר יעדים קריטיים. גורמים בעלי אינטרס לשמר מצב קיים, בתוך המערכת ומחוצה לה, קופצים על ההזדמנות וממהרים לתייג את המבקרים כבוגדים, כאשר מדובר ברובם המוחלט של המקרים באנשים שכל רצונם הוא לשפר את איכות החיים שלהם.

אזרחי ישראל הבוחרים לבקר את פעילות הממשלה אינם בוגדים או עוכרי ישראל. סביר להניח שרובם אנשים שמאד אכפת להם מסביבתם, ולכן הם בוחרים לצאת מהאדישות ולנצל את זכותם הדמוקרטית להפגין. האבסורד הוא שרק לפני 9 שנים הימין הוא זה שהפגין נגד מדיניות ממשלת המרכז, כאשר פלגים מסוימים בו קראו לסרב לבצע את צוויה בצורה לא דמוקרטית (בדומה לפלגים מסוימים בשמאל כיום הקוראים לסרבנות).

למען המשך קיום הדמוקרטיה בישראל כולנו צריכים להבין את חשיבותה של הביקורת הציבורית. ברגע שנבחרינו יראו שהציבור פועל לדיכוי דעות הסוטות ממדיניותם הם יבינו שהם יכולים לעשות כל שעולה על רוחם. לדעתי, ייטב לכולנו אם נבנה מנגנונים שיגבירו את הביקורת הציבורית על פעילות הנבחרים ויגבירו את השקיפות והמעורבות הציבורית בפעילות הפוליטית.

בהקשר לאירועי החודשיים האחרונים, אני חושב שיש מקום רב מאד להגברת רמת הביקורתיות הציבורית כלפי מדיניות הממשלה. אני חושב שישנן מספר נקודות כשל רציניות שצריכות להיחקר באמצעות גוף חיצוני ובלתי תלוי גם בשביל שהאחראיים לכשלים ייתנו את הדין אך במיוחד בשביל שנוכל להתייעל בצורה הטובה ביותר.

הקריאה להקמת וועדת חקירה ממלכתית לא נובעת משנאת ישראל, להפך. היא נובעת מאהבה עיקשת לפיסת האדמה הזאת ולעם הזה, ולרצון לראותו משגשג בצורה הטובה ביותר באמצעות הביקורת וההתייעלות שתבוא בעקבותיה.