אתמול תקף אותי פחד מטורף ובלתי ניתן להסברה מהטיסה שחיכיתי לה כל כך הרבה חודשים. ישבתי בבית ספר, מתחת לכיתה האהובה עליי בעולם (שבמקרה זה גם המקום היחידי בעולם שיכול להרגיע אותי) וספרתי את השעות שאני טסה ושיננתי אותם כמו זומבית לכל מי שעבר מול הפרצוף שלי. עברתי טיסות בחיים שלי, הכי קצרות שהיו לי היו בסביבות ה5 שעות, אבל באף אחת מהן לא פחדתי כמו שפחדתי מהטיסה הזאת. 

בסביבות 4 חזרתי הבייתה, אחרי יום שלם בכיתה שלי, עם המורה המלך שלי (שהוא גם החבר הכי טוב שלי... משהו לא תקין בי) ויבניק שהיה צריך עזרה בעבודה שלו, סגרתי את הכל ולכמה רגעים ממש שכחתי שעזבתי את הבית עכשיו לשבועיים ואני לא אראה את אמא שלי 15 ימים שלמים. 

נפרדתי מההורים, עליתי על הטיסה והפחד היחידי שהיה לי הוא שהמטוס יתרסק ואני לא אמות מזה. לא עניין אותי שום דבר אחר. ישבתי ליד בחור נחמד שהמשפחה שלו ישבה שורה לפנינו ודיברנו קצת ביננו על כל מני דברים. לקראת הנחיתה החלפתי עם הבן שלו בשביל שהוא יראה את הירידה ופספסתי את האפשרות לצלם מלא תמונות

מזל שיש את הטיסה חזרה! 

הגעתי לטורונטו המחוממת (עם 3 מעלות בחוץ) ולבית של דודים שלי ואין לי מה לספר מפה כי פשוט נרדמתי לכמעט שעתיים. מחר אני אפגש עם חברה ואצא לצלם ואכיר קצת את העיר. אם למישהו יש המלצות לגביי מה אפשר לעשות בקנדה אל תהססו להגיד לי! בחוץ כבר לא יורד שלד שזה מעולה למרות שקיוויתי שירד ואני אוכל לצאת לצלם אבל אני שמחה שלא יורד ואני יכולה להסתובב בלי 9 שכבות מעליי