לפני חמישה חודשים (ואוו, הזמן עובר מהר) קרה לי משהו. חבר שלי בא אלי והוא אומר לי 'X מאוהבת בי והיא שונאת אותך'. אני חושבת שבלי להגזים זה המשפט שהרס לי את התקופה האחרונה. הוא ו'אם אני אסע אלייה זה יפריע לך?'. אין לי מושג למה, אבל מאז אני פשוט בן אדם אחר. אני זוכרת את עצמי (וכולם את האמת) יושבת בשישי עם חברים וצוחקת ומתנהגת כמו משוגעת או סתם מאושרת מהחיים כי זה מה שהייתי. הייתה לי שמחת חיים שכולם היו נדבקים ממנה. הייתי לוקחת מאנשים את העצב, לפחות לכמה שעות, מכניסה אותו עמוק לתוכי ועושה הכל בשביל שהם ירגישו טוב יותר. הייתי צוחקת המון, דברים לא היו מפריעים לי כי הם כלום, הייתי משחקת מלא. הייתי עושה דרמות מכל דבר ואחר כך צחוחקת על זה. היו רואים לי בעיניים שאני מאושרת. ומאז אני פשוט לא. אני לא אוהבת לדבר על התקופה שבאמצע כל כך, אני בדרך כלל מדברת על הדברים המשמעותיים ועל הקטע שבאמת קלטתי שזה דיכאון איפה שאני נמצאת וחוץ מזה אני לא אוהבת לדבר על זה כל כך אבל אני פשוט רוצה תשובות לעצמי ואני רוצה לדעת מה קרה לי ולמה אני לא מי שהייתי כבר חחחחחח
אני זוכרת שאהבתי את עצמי. הייתי נרקיסיסטית. את עצובה? הולכים למראה. לא הייתי רזה כל כך, הציצי שלי עלה מידה מאז, השיער שלי נצבע מחדש והייתי הולכת עם טייצים שגדולים עליי למרות שזה היה משמין אותי ובכל זאת, אהבתי את מה שאני רואה במראה. אהבתי את החיוך שלי, אהבתי את זה שזה ניראה כאילו אני באמת מאושרת. אהבתי את האושר שיצא לי מהעיניים ומהחיוך ומהריאות ואפילו מהאף שלא אהבתי באותה תקופה. אהבתי את זה. זה גורם לי להרגיש טוב. זה גרם לי להרגיש יפה. הייתי עושה מחליק כל הזמן כי חלק היה מחמיא לי וכל הפרצוף שלי היה ניראה הרבה יותר טוב כשהייתי עם שיער חלק. הייתי מדי פעם שמה אודם חלש, שידגיש את השפתיים שלי כי הן יפות (באמת יפות אני לא אומרת את זה סתם). הבנתי כשאנשים קראו לי יפה. הייתי מודעת לעצמי ואפילו הרגשתי אחת כזאת. ידעתי שאני בן אדם טוב ושככל שאני אעשה טוב ככה אני אקבל טוב והשתדלתי כל שנייה שאני רק יכולה לעשות יותר ויותר טוב לאנשים. גם אם זה בא על חשבוני למי באמת אכפת? אם הם מאושרים זה עושה אותי מאושרת. הייתי כותבת דברים מטומטמים פה בבלוג ולא יודעת הכל היה לי בסדר כל החצי שנה הראשונה. ובאותו משפט הכל התפרק. זה התחיל בזה שהפסיק להיות לי כוח. לא היה לי כוח לכלום. לא לכתוב, לא לקרוא, לא לשיר.. תמיד אהבתי לשיר. הייתי גם טובה בזה אז הייתי שרה המון. במקלחת ובחוץ והייתי עושה קולות והייתי מחקה אנשים והייתי צוחקת והייתי עושה את זה בכיף והפסיק להיות לי הכוח לזה. הפסיק להיות לי הכוח ללמוד ולהיות בבית ספר (ראו פוסטים מחודש קודם, אהבתי להיות בבית ספר כל כך... היה לי כל כך כיף וטוב שם...), הפסיק להיות לי הכוח להקשיב ולהסביר ולראות ולטפל בחיים שלי ובבעיות שלי. הפסיק להיות לי אכפת מעצמי. הפסקתי לאהוב את עצמי. המראה עד היום היא האוייב הכי גדול שלי. אני לא יכולה להסתכל עלייה יותר. אני נגעלת ממה שאני רואה שם ואני נגעלת כשאני רואה את עצמי. אני משתדלת להיכנס לחדר ולא להסתכל במראה או בבוקר להיות במראה בלי להסתכל על הפרצוף שלי. רק הגוף. שגם אותו אני לא אוהבת אבל אין מה לעשות צריך לראות איך אני יוצאת מהבית. זה המשיך בזה שהפסקתי לצחוק. הפסקתי להיות עם חברים ולהיפגש איתם. אחת ליומיים או שלושה שני היה בא אלי ולכמה רגעים הכל היה בסדר ואז חזרתי לעצב הזה שלי. לא יכולתי להישאר לבד יותר. הייתי צריכה אותו איתי. באיזשהו שלב התייאשתי גם מלצאת מהמיטה. זה היה נראה לי כלכך מיותר אוף באמת היו מוציאים אותי מהמיטה בכוח. הייתי עושה הכל רק לא לצאת מהמיטה. הייתי מוותרת על ארוחות ומוותרת על המחשב ועל שיחות עם אנשים ועל להיפגש איתם רק לא לצאת מהמיטה. המיטה נהייתה החברה הכי טובה שלי והאויב הכי גדול שלי במקביל. ניקח לדוגמא אנורקסיה וזה נוראי שאני משווה את זה לזה אבל ההרגשה הזאת של להרוס את עצמך עושה לך טוב ורע במקבל כי את יודעת שתהיי רזה יותר ואת יודעת שזה יהרוס אותך אחר כך בכל צורה אפשרית. וככה זה באמת היה. המיטה חיבקה אותי ואהבה אותי יותר מכולם ובטח שיותר מעצמי והיא ניחמה אותי והיא החזיקה אותי ושמרה עליי שאני לא אפול ובמקביל גרמה לי להיכנס יותר ויותר לבור העמוק הזה ולמקום הנוראי הזה.
השיא הגיע ב20.4. כתבתי מגילה באורך שלי של מה קרה באותה תקופה. אני 173 סנטימטרים. ופה נפל לי האסימון. מאז הכל פשוט הדרדר בקצב מהיר יותר. נהייתי תלותית, נהייתי דכאונית. הקצת חיוך וקצת צחוק שהיה עליי ממזמן נעלם ופשוט התמלאתי באיזה רעל. הרגשתי שאני הולכת והולכת והולכת ומתחתי יש לא פחות ממערבולת שחורה שלא משנה מה היא תיקח אותי אלייה מבלי לדעת שאני כבר בה. את האמת שאני לא זוכרת כלום מהחודש הזה או ממאי. אני זוכרת שבראשון לחודש רבתי עם מישהי שנורא אהבתי ובשני ראיתי שמישהו אמר לחבר שהבלוג גרוע ומחקתי אותו. אני זוכרת שלא נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי כל החודש הזה ושהיה לילה אחד שבכיתי בו כמו מטורפת במשך 3 שעות. אני זוכרת שחברות לקחו אותי לשיחה ושהלכתי למורה שלי לעברית ובכיתי לה. אני זוכרת שהלכתי יום אחד בשמש עם ג'ינס ותיק ממש כבד בלי ששתיתי או אכלתי חצי עיר בשביל להוציא את התעודה שלי מהתיכון העיוני בשביל לעבור לבית ספר שאני בו עכשיו ושהוא כעס עלי בגלל זה. אני זוכרת שלא דיברנו כמה ימים וזה הרס אותי. וזהו. אמרתי פה בערך שבוע מכל החודש הזה וחוץ מזה אני זוכרת מוזיקה צוחקת ועצובה שתגרום לי להפסיק לשמוע ולהפסיק לחשוב. מאז הדרדרתי בלימודים ובקשרים חברתיים ובעצם הפנמתי שאני בדיכאון. כאב לי הכל ואת האמת שהכל הרגיש כאילו יש לי איזה רעל בלב ובמקום להוציא דם הוא הוציא כאב ושרף לי את כלי הדם. היה לי רע. אין לזה מילים אחרות חחחחח. נכנסתי לחור השחור שלי והוא לא רצה שאני אוציא את עצמי ממנו. בנתיים התחלתי לחשוב על איך לפגוע בעצמי יותר. זאת הייתה המחשבה באמת. איך לפגוע בעצמי יותר. אז חשבתי על לחתוך אבל הגוף שלי חשוף וכולם יראו את זה. אז ניסיתי לפתח לעצמי הפרעות אכילה. זה כל מה שעניין אותי. הייתי אוכלת מלא מסטיקים בשביל לא לאכול. הייתי דואגת לא לאכול הרבה ולמנן את המנות שלי בצורה מאוד מסויימת. אם אח שלי שהוא כפול מהמשקל שלי עושה דיאטה ומודד את הארוחות שלו בכוסו, אני אמדוד בחצי כוס וככה אני ארד יותר. אין יותר ממתקים, אין יותר מייק אנד אייק ואין יותר שום דבר שאוהבים. גם אם אוהבים, חצי כוס זאת מנה. פה כברת התחלתי להבין שהמקום שלי נוראי. התקשרתי לפסיכולוגית שלי בוכה ואמרתי לה שאני צריכה פגישה איתה ושזה יותר דחוף מבדרך כלל ובכיתי לה בטלפון. כמובן שלא יצאתי מהמיטה באותו היום ואם אבא שלי לא היה בבית באותם ימים כנראה שהייתי מוותרת על בית ספר כי זה אומר לצאת מהמיטה.
דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי ופה התחיל 'הפרוייקט' של 5 דברים טובים שקורים לי כל יום. הוא נכשל אחרי שבועיים אבל הוא שיפר לי את המצב רוח. השתדלתי לא להיות בבית. בית זה לא משהו חח אז הייתי הרבה פעמים מחוץ לבית מאיזושהי סיבה. הגעתי ליום הולדת שלי לא בדיכאון מטורף, אלא בעצב גדול. אני עכשיו יוצאת משם ואני עכשיו במקום כל כך הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני אבל אני עדיין במקום לא טוב. אני לא בן אדם דכאוני בדרך כלל. אני כן מזוכיסטית בהרבה מובנים אבל אני לא דכאונית ולהיות באיזה מקום שמלא בהרס או משהו כזה זה לא משהו שמאפיין אותי. ולהיכנס לשם פירק אותי. הרס לי כל דבר שהיה לי כמעט ובעיקר הוא הרס את עצמי. זה היה הדיכאון שלי ואני די בטוחה שלפחות חצי מאלה שיקראו עכשיו יגידו זה לא באמת דיכאון והכל אבל אני רוצה לדעת, אין לי בעיות נפשיות וגם אם יש לי דיכאון זאת לא אחת מהן. מה עברתי בכל התקופה הזאת אם דיכאון זאת לא הרגשה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
