מתקרבת לחלון הזכוכית, ובוהה בשום דבר.

מכתבים בלי כתובת מפוזרים בחריצי מיטתי, כמו פירורים על רחבי הצלחת.

הבאת עליי את הצללים, ואני שוקעת אל תוך דממה מרעישה, 

מהוססת.

העולם האפור הזה חירש ופיסח,

ואני שרה לו שיר שלא ידעתי שאני זוכרת. 

זו בדיוק אותה תמיהה של גיל החצי, שחלף והתרחק אל מעבר לאופק.

עתה דומה שהיום המתקצר -

מקצר את נשימתי,

והירח העגול - 

מקמר את חדוות חלומותיי.

רצוני להגיע למתג,

ולכבות את האור.

לא חייבים להתפשט.