יש לילות מחשמלים שבהם אני שומעת נעימות של איגור קרוטוי, וכמעט נוגעת בכוכבים.

הגאונות הצרופה ממלאת את חדרי, מיטתי ולבי. יש משהו מדהים בתווים המסוגננים האלה, שחודרים את העצם.

יש שעות מביכות, שבהן אני מדברת בשפה חשוכה, ואתה צועק, עד שאני מכסה את האזניים, אוספת את החפצים ומתכסה מתחת לשמיכה הצבעונית שלי.

יש שניות זוהרות כאלה, שבהן אתה חולף בלי שום קשר לקיומך במחשבותיי תמיד. כשאני רואה שמיכות חמימות, כשאני פוגשת סטודנטים מתחומך, כשאני רואה זוגות צעירים מחזיקים ידיים, כשאני שומעת את השם שלך במקרה. כשאני מדליקה את הנייד עם ציפייה קטנה כזאת. כשאני מביטה במראה ותוהה איך השמלה הזאת עליי. כשאני נכנסת לסקייפ. כשאני נכנסת לפייסבוק. כשאני יושבת באוניברסיטה. כשאני חושבת על חיי.

יש נגיעות רכות,

ויש שפשוף גס.

אני לא יודעת אם אפשר להתרגל למעבר החד ביניהם, לעתים.