החיים האלה, כמו חבילת מרשרשים, נפערים בדיוק באמצע.

חריקות חמות על האספלט הן כמו שקית שרופה במקרוגל, ומהי ליבת חיינו - 

אם לא לרשרש ולשרוף.

כמו מפתחות,

כמו עשן.

החיים האלה, כמו חבילת שוקולד בלי סוכר, מביטים על גזרתי בדיוק מלמעלה.

נשיפות רבות הוצעו לאמתחתי, אבל משום השק הגדול שהעפיל על גבי - 

נאלצתי לסרב. שום סלע לא יזיז אותי מפה.

מה יכולתי לומר, או שלא לומר. החיים הללו מלמדים אותי להיות משהו אחר,

עוף חשוך, שנאה ורוגז. חלקיקים של 

נקמה. שתיקה בוערת, חצאי פנים. 

בחיים האלה, כמו באולמי השמחות, מגישים סטייק ממש נוט וול דן עם קולה ממוחזרת,

ואני תוהה לתומי - מה אפשר לעשות עם כל זה.

אם אני לא יכולה לרקוד, לאכול או לנשק את הסוכר,

מה אפשר לעשות.

איך אפשר לדבר.