החלון המוצב מעל מיטתי, לא זע במהלך אמש. חשבתי שאתעורר במקום אחר, בעולם אחר, ביום אחר, אולם עתה אני בחדרי, בדיוק במקום שבו נרדמתי מכווצת אתמול, קצת אחרי חצות. התריס מגולגל כמעט לגמרי, ורק שמיים אפורים מציצים אליי מן החריץ שעוד נותר. ריח אותנטי של גשם ממלא את מעברי הנשימה שלי וצלילי המטוסים ברקע לא חדלים. אני זוכרת את הסיבובים שעשיתי מסביב לבית הספר שלי, עוטה על עצמי מעיל שגדול עליי בכמה מידות. אף פעם לא נטמעתי בנוף, תמיד זיהו אותי. תמיד ראו דרכי. אף פעם לא נחשבתי טיפשה או קלת דעת, תמיד חיפשו את מילותיי. שרטתי בכל הזדמנות. העולם הגדול איים עליי כל העת. הייתי נערה רגישה ואבודה שלא הצליחה למצוא לעצמה מקום ביקום. הייתי הבחורה הזאת שאי אפשר היה לנבא לה עתיד, אי אפשר היה לנחש מה אעשה ואיך. אף פעם לא כמו כולם. אף פעם לא דומה.

היום אפרורי ואין שמש. ערפל כבד מכסה את העיר, כשמדי פעם נשמע צליל אזעקה משתק. אני מהלכת בין החדרים שבביתי, מחפשת משהו שמזכיר לי את חגיגות יום הולדתי משנותיי המוקדמות. הכל השתנה כל כך, הכל אחר. אפילו החיוך של אבא השתנה. רק החלונות נשארו במקום, רק החלונות נעוצים בבסיס החזק הזה של מה שהיה ומה שיהיה. אני אוהבת את החורף. אני אוהבת את השקט, והצבעים השדופים, אני אוהבת את היצירתיות שלי בחורף. אני אוהבת לשקוע מתחת לשמיכה ולהתמכר לדקות הארוכות שעוברות בלי ייסורי מצפון על שאיני עושה דבר מלבד זה. 

אני חושבת שגדלתי קצת. שיש חיים מאחורי הגיל החדש. יש עבר. יש משמעות.

זה נובמבר סגרירי ועמוק, 

ואני זכיתי.

תודה לנמצאים בחיי, שחיממו לי את החורף.

תודה לאיש האהבה שאיתי.

יום הולדת שמח.