בתוך ארון המתים אני שוכבת, ערה. 

השמים שמעליי זרועים כוכבים, ואני תוהה בלבי אם אפשר, תאורטית, לנגוס בענן.

שפלות הרוח שאמונתי מבקשת ממני, מהווה הדום להגבהת כל פחדיי.

החטאים שלי רבים עכשיו, אני יודעת. ומה אם אין בי כל רצון 

להטהר?

ומה אם רצוני להטהר, אולם שק האבנים שאני סוחבת על הגב - מכביד עליי להגיע

למעיין?

ועתה, אני מסתובבת בין קברים, ארונות מתים ממש. מחפשת את הקבר הישן הזה שלא

מדבר. שלא 

פוצה.

ואמנם, כולם כל כך רועשים. כולם מטיפים לי ומטיפים. 'הצילי את נפשך, הצילי את

רגלייך'. 

הנשמות הגדולות והקטנות, המכובדות והמצומקות, עוקבות אחריי בעוד אני מתהלכת ביניהן,

והן מתפללות עליי,

ומתפללות,

ואני קטונתי מכל החסדים ומכל האמת.