הלילות גדושי הירי מכוונים אותי למקום אחר, לנקודה רחוקה.
הלב שלי בוכה מתוך שינה כי אתה בועט בי במהירות הקול. הפעימות שלי זריזות.
אני כבר לא זקוקה נואשות לחיבוק החם, כי אם להגנה הפשוטה. לידיעה הברורה שאני יכולה להתפרק עכשיו, שיש מי שיקדיש לי סבלנות ויחבר חרש.
לא צריך לדבר, לא צריך לנשק. לא צריך לחמם את הידיים.
רק לחבר.
עתה העננים כבדים והגשם מט לנפול. אני מתכסה בפרווה של כאילו, והעולם כולו מוטרד מכל ליבת הפיצוצים בסוף העולם.
נדמה שהרוח השובב מחלק נשיקות לשני הצדדים, והחלומות הכי פרועים שהיו בי אורחים - מרימים מעליי את הידיים.
הבשר נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
