יש פוסטים כאלה שאתה ממש רוצה לכתוב;

אתה לא יודע מה לומר באמת,

אבל אתה מרגיש שאתה חייב.

הבטן נקרעת מבפנים, 

הגרון חנוק

ויש צורך עז, כאב חורך, לכתוב משהו מספק.

משהו שיארוז את הסדקים 

וישלח אותם למקום שבו הם יצירת אמנות

ולא הווה קר.

ואז אתה מגיע לכאן, והגוש בגרון לא זע.

אין מילים לתת, אין דרך להסביר.

רק חלומות גנוזים, רעיונות הפוכים, אפלה.

גם אם הייתי בורחת,

לאן כבר הייתי הולכת.

אלו שעות ארוכות של לא כלום.

שגעון טפשי וחורף.

משאת חיי.