מנגינה בלי מקור, מצייצת בינתיים.

השמיים שחורים כבר מאז הצהריים, ואני מסתובבת 

פה ושם, בלי

מצפן. בלי

פנס.

יש חיים שלמים שבוקעים מתוכי כשאני

נישאת לגרגר הבדידות הזה שנדחף לי לעין

ומעין חיי שגעת שכאלה שמתפתלים מולי בסלואו מושן.

עד שהשקט חוזר לתוך החלומות שלי,

אני כבר נרדמת.

הנשיקות האלה שמטפסות עליי בבוקר - 

כבר מזמן התגלו כתופעת טבע בלתי מתפשרת,

כוחה של הזייה.

רציתי לגרד את הפינות האדישות שפתאום נחשפו,

אבל לא מצאתי להן את סוף.

מרוטת כוחות,

נוצות של משאית,

ויושבת בשקט.