"שמישהו יסלק את התירוץ ה..עלוב הזה לבת אדם מכאן!" אישה לבושה חליפת עסקים שחורה ופקעת מתולתלת ואדמונית על ראשה צעקה בעודה מטיחה אגרופה על שולחן ארוך מעץ מהגוני, שסביבו ישבו לפחות תריסר אנשים-וגם הם בעלי חליפות. מאחורי דלת זכוכית עם מסגרת חומה כהה עמדה סקרנית, עם ידייה מונחות כנגד הזכוכית ילדה נמוכה, בעלת שיער חלק קלוע לצמה שבקצהה סרט כחול. לעבר הילדה התקדם גבר שגילו המקסימלי לא יכל ליהיות יותר מ22, לבוש חולצה לבנה מכופתרת ארוכת שרוולים, שערו מרוח בג'ל בצורה מסוגננת-משהו, ועיניו שחורות כפחם. הילדה הקטנה ניתקה את כפות ידייה מין הזכוכית ברגע שהבחינה בגבר המתקרב, ועל הדלת נראו להם טביעות אצבעותייה הקטנות. "קדימה בלה," אמר הגבר והושיט את ידו אל עבר הילדה "בואי נלך מכאן. הגברת כידוע לך לא אוהבת שמפריעים לה" הילדה אחזה בידו והחמיצה את פנייה "אבל משעמם לי, ואני רוצה לדעת על מה הם מדברים" הגבר נאנח והעביר את ידו השנייה בשערו. "שיעמום הוא לא תירוץ לעמידה ככה בחוסר מעש.." אמר בעודו הולך במסדרון ומוביל את הילדה הקטנה בעקבותיו. "אבל זה לא.." אמרה הילדה ולפתע קטע אותה הגבר "וחוץ מזה בלה, הישיבות האלה אינן עיניינך. וגם אילו היית יושבת איתם שם על אחד מהכיסאות על יש השולחן לא היית מבינה על מה מדובר- וגם אם היית מבינה את משמעות המילים לא היית מבינה את ההקשר." הילדה הפסיקה ללכת ורקעה ברגלה "משעמם לי אבל! נמאס לי לשבת כול היום בחדר על המיטה, או לשכב על הדשא בגינה או לקרוא ספר במטבח. אני רוצה לעשות משהו אחר!" הגבר ניתק את ידו מידה והרים את הילדה בידיו "את הילדה הכי מעצבנת שאי פעם היכרתי..!" כשהילדה בחיקו, פנה הגבר בסוף המסדרון לעבר גרם מדרגות מעץ "הנה, בואי נעשה משהו מעניין..."
***
לא קטע עם מתח או בעיה או משהו יוצא דופן. יפתיע אותי אם מישהו יקרא אותו עד הסוף בלי למות משיעמום.. אבל בכול אופן אני אוהבת אותו, כי זה הקטע הראשון שכתבתי אחרי כמה חודשים. אשמח לביקורת על הכתיבה.. למרות שאין כ"כ מה לבקר.
שלכם בנאמנות,
הבת של השכן וחצי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הבנות של השכן וחצי