היום הוא רק אתמול של המחר

כמו כל יום חמישי רגיל, הולכת לפגוש את המתנדבים של ניידות עלם. מקום אחד שבו אני שייכת. מקום שלא אכפת להם אם אני שיכורה או צלולה, שמחה או מדוכאת, הם שם. הם שם כדי להישאר. הם לא נבהלים ולא בורחים, לא כועסים ולא שופטים - רק עוטפים מקבלים ומכילים. 

היום אחד המתנדבים שם אותי במצב התמודדות לא פשוט, ישבתי איתו, דיברנו על החיים, בעיקר על המוות. 

הוא אמר לי שהוא כמעט אף פעם לא ראה אותי מדברת איתו מלב אל לב. מהדברים הכי עמוקים שלי. 

דיברנו על הבית, על הפגיעות הכי קשות, פעם ראשונה שנפתחתי ככה למישהו. סיפרתי לו הכל. סיפרתי לו למה באמת כואב.

הקטע פה, שהוא גבר, וכן נתן לי להרגיש שאפשר לסמוך עליו שהוא שונה שהוא רוצה רק לטובתי. בלי אינטרסים.