היום הוא רק אתמול של המחר

"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב
לחצו לה בבטן, הרביצו בגב
אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם
אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם

אמרו לה תראי, את חושבת אחרת
וגם כשגדלת את עדיין זוכרת
נשברת ועפה לשמיים שלך

ואולי במקרה יגמרו החיפושים
ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו
החזקת חיים

ואומרים לה לשמוח, רוצים שתאהב
רוצים שתצחק, שתחיה ועכשיו
אבל איך בחלום, היד מתרוממת
זה נראה אמיתי והנה היא שוב
משחקת איתם והם נחמדים
אוספים ממתקים ושומרים"

הבנתי שהגבר הראשון שלי היה בגיל 5 וזה היה אבא שלי, והחברים שלו.

כן,האדם הזה שהערצתי. שסגדתי לו (עדיין למען האמת). האדם הגדול החזק המושלם הזה.

יכול להיות שאני רציתי את זה? ובגלל זה סגרתי את הפה?

או שאולי לא היה איפה לפתוח, ומי שיבין, ומי שירגיש ומי שידע...לא יודעת.

שוב אחרי כל כך הרבה זמן
הסתכלתי על עצמי במראה
בחנתי כל איבר שלגופי
וגיליתי רק כמה אני שונאת
את מה שמשתקף מולי.

אני מביטה עליי
ועל המראה משתקפת דמות
דמות שאיני מכירה כלל
שלא רוצה להכיר
אני כל כך שונאת אותי.

אני שונאת את העיניים
שלא מצליחות להחזיק את הדמעות
אני שונאת את המבע שלהן
המבע המפחיד והקר
שמביע שנאה כה עמוקה.

אני שונאת את השפתיים
אלה שלא מעיזות לבקש עזרה
נדמה היה לרגע כאילו
הן מנסות להגיד דבר מה
אבל נשארות סגורות.

אני שונאת את האף
זה שמתקשה לנשום
זה שלא מצליח להכניס אויר לריאותיי
ומכביד עליי כל כך
את היום ואת הלילה.

ואז אני מביטה על הידיים
על זרועותיי
וכל כך שונאת את מה שאני רואה
את כל החתכים הישנים 
שעוד לא הגלידו לגמרי.

הבטן.
אותה בטן שהכילה חיים בתוכה
וכבר לא

שונאת גם את הרגליים
אלה שלא החזיקו מעמד
אלה שנתנו לי ליפול שוב ושוב
אלה שרעדו כל פעם מחדש
ואלה שנתנו לי לברוח כשלא הייתי צריכה.

היום אני יודעת שאני מי שאני בזכותי בלבד