היום סיפרתי לפיסכולוגית פעם ראשונה על מה שעברתי עם אבא.
באתי מוצפת, חרדה, מנותקת שיכורה..
ישר היא קלטה.
שמשהו לא רגיל
שמשהו מכביד
מכאיב
פוצע.
היא אמרה לי "אני רואה עלייך שאת לא בטוב אם תרצי לספר לי על זה אני איתך לגמרי"
שתקתי. ודמעה זלגה בקצה של העין.
היא שאלה אם מותר לה לחבק אותי, אמרתי "תעשי מה שבא לך"
אבל כלכך לא רציתי חיבוק.
היא חיבקה והתחלתי לבכות בלי מעצורים.
והכל יצא.
"זה אבא, הוא חזר"
"מקסימה מה הכוונה הוא חזר"
"התמונות שלו נוגע, התמונות שלו מסרק את שיערי בעדינות ואז מושך בפראות, התמונות שלו דוחף את הזין לתוכי עד שאני בוכה ואז מצליף עם חגורה כי אסור לבכות ואני ילדה רעה"
שתקנו כמה דקות והיא אמרה לי שאני אמיצה כלכך וחזקה כלכך
ואיך שהצלחתי לשרוד לבד עד היום וכמה שזה קשה שמי שאמור להגן כלכך פוגע.
ושהיא שמחה שאחרי שלוש שנים נתתי בה מספיק אמון כדי לגעת בדברים הכי רגישים.
רציתי שהיא תשתוק. שנשתוק ביחד. שהיא רק תהיה. בלי לדבר.
פשוט תהיה שם. תכיל את ההתפרקות שלי, את הדמעות את הזוהמה את הכאב את האשמה.
הייתה לנו פגישה של כמעט שעתיים. עד שנרגעתי לגמרי.
היא לא רצתה שאלך נסערת כלכך. היא הכילה אותי.
פעם ראשונה שהרגשתי שהיא שומרת עליי. ממני.
שהיא נלחמת עליי. שהיא לא מוותרת.
שהיא לא רוצה שאני אוותר.
קציתי ממנה חיבוק. ביקשתי בלחש.
היא קמה וחיבקה ואמרה לי שמעכשו אני לא לבד עם הסוד הזה
ושהיא איתי ותעזור לי לסחוב אותו.
גיליתי שאני יודעת לחשוף רגש פנים אל פנים.
יצאתי מבולבלת. באתי הביתה ונכנסתי למיטה. כתבתי. חשבתי.
נזכרתי. וידעתי שאני לא לבד יותר. שהיא איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
