אני רוצה לכתוב בלי סוף, אני רוצה לפתוח מסמך ולא לעצור, אני רוצה לכתוב ושאנשים יקראו, אני רוצה לכתוב ולהצליח לעשות עם זה משהו.

אני רוצה ורוצה ורוצה. רוצה אבל מפחדת. מפחדת שיגלו עליי הכל, מפחדת לחשוף מדיי, מפחדת לספר, מפחדת לגלות בעצמי.

אני רוצה לכתוב, אני רוצה שיקראו, חולמת בלילה על איך אני מצליחה. אבל הפחד משתק, כל הפחדים הישנים צפים מתוך זה.

אני רוצה ללמוד, רוצה להתפתח ופשוט לא יודעת איך.

לא יודעת מאיפה להתחיל, מפחדת מעצמי, מפחדת מהפחד עצמו.

וכל בוקר, אני חושבת על זה עוד קצת. וכל ערב, אני תוהה בנושא.

אבל אני לא יודעת, למי לפנות, עם מי לדבר - עם הזמן הכתיבה הזאת הפכה למשהו כל כך אישי, כל כך שלי, שאני לא בטוחה איך להוציא אותו החוצה, איך לספר לעולם. בפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתי כל כך קטנה, כל כך תמימה. היום כשאני מסתכלת אחורה אין שם כלום.

נכון שהאנשים שקראו אז השתנו, נכון שהיום, יותר מהכל, הם לא יעיזו להגיד כלום כי הם לא יודעים כלום אבל אני מפחדת מתגובת אלה שסביבי עכשיו.

אני לא יודעת מה הם יגידו, מה הם יחשבו, אני רק יודעת ממה שהם קראו שהם מנסים להיות תומכים אבל זה קשה.

ואני רוצה לקום ולעשות, אני רוצה לקדם, רוצה להתקדם אבל הפחד, הפחד הזה, משתק, עוצר, מונע.

אז בינתיים אני כאן, כותבת לריק, כותבת לאף אחד. ואולי, יום אחד, אני אקום בבוקר ואצליח לעשות.

הראייה מטושטשת, העולם מלא בחלקים עכורים, אתה קם בבוקר ולא רואה דבר. מגשש באפלה מנסה למצוא גוש פלסטיק שבשנים האחרונות הפך להיות העיניים שלך. אתה מוצא אותן על אדן החלון ונזכר איך אתמול ברגע של עייפות הנחת אותן שם במקום לשים על השידה כמו תמיד. אתה מרכיב את המשקפיים והכל חוזר בבת אחת. הבלאגן בחיים ואיתו, הבלאגן בחדר.

דברים זרוקים לכל עבר, הרצפה מלאה בבגדים - שלה... שלך... נזרקו שם במהלך הריב כשהיא ניסתה לארוז וללכת. אתה קם לשטוף פנים ולאט לאט נזכר בכל מה שקרה אתמול - איך היא הגיעה פתאום בוכייה, אומרת לך שהיא לא יכולה יותר, שהיא יודעת שאתה משקר. ומה תעשה? תגיד לה איך שאתה פשוט לא מסוגל להיות נאמן? שאתה לא יודע איך זה? שאבא שלך מעולם לא הראה נאמנות לאף אחד, כולל אותך? או שאולי תגיד לה שגם אמא שלך תמיד ברחה, תמיד הלכה לכל מקום שלא דורש ממנה להיות נאמנה למישהו, למשהו. שניהם אף פעם לא החזיקו, לא בעבודה ולא בזוגיות וככה גם אתה, זה מה שלמדת בבית. אבל איך תגיד את כל זה? היא הרי לעולם לא תבין. אפילו שחשבת שאולי היא כן. אז שתקת. והיא כעסה עוד יותר והתחילה לצעוק, הדמעות נעלמו ופניה האדימו בכעס.

אז המשכת לשתוק.

והיא? היא התחילה להעיף דברים לכל עבר.

אתה יורד למטה עכשיו ומגלה את הבלאגן שנשאר אחריה גם שם. אחרי חצי שעה של צעקות ובכי מצד שניכם, הצעת לעצור רגע, לשתות משהו. היא אמרה "יאללה" והוציאה בקבוק ערק מהמקרר. מצאת אותו ריק על השולחן. הנה התשובה ללמה הראש דופק והזכרון חסר. שתתיתם. בלי סוף, הערק נשפך בכל פינה, אתה עכשיו עומד במרכזה של שלולית דביקה במיוחד. אתה מנסה להזכר מתי היא הלכה ולא מצליח. מתחיל להכין לך חביתה, את הסדר תעשה אחר כך. פתאום רעש נשמע מכיוון הסלון ואתה רואה אותה מתקרבת אלייך.

"מתי עלית למעלה?"

"וואלה לא זוכר" אתה צוחק

"הייתי בטוח שהלכת"

"אתה ממש לא זוכר כלום הא?"

"לפי התגובה הזאת אני מבין שלא"

"אחרי בערך חמישה שוטים של ערק התחלת לבכות, התחננת בפניי שלא אלך, סיפרת לי דברים שלא היה לי מושג לגביהם. עלייך, על ההורים שלך... ביקשת ממני בדמעות להשאר איתך לפחות עד הבוקר"

"אה. וואו. תודה שנשארת..."

פתאום אתה מרגיש איך הפנים מאדימות, מעולם לא היית כל כך נבוך, לא מאמין שסיפרת לה את כל הדברים האלה, עכשיו אתה רק רוצה שהיא תלך. אף פעם לא נפתחת ככה בפני מישהי ופתאום זה היה מוזר וזה פשוט הרגיש שזה לא תקין.

"כן, לא יכולתי אחרת. זה גרם לי לראות אותך באור אחר לגמריי"

"טוב אל תתרגלי, אני עדיין אני"

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרתן שזה שאמרתי כמה דברים נחמדים לא הופך אותי לנחמד"

"מה קורה? למה פתאום אתה ככה? זהו? אתה כבר לא שיכור אז לא נוח לך להיות נחמד?. ביי"

היא יוצאת וטורקת את הדלת אחריה ואתה עומד בדממה. לא מאמין שעשית את זה. עדיין עם המחבת ביד אתה צונח על הרצפה, בוהה בבלטות הלבנות ומנסה להבין איך ממשיכים מכאן.