בבוקר אני סביר להניח אסלח לו, אבל האם אסלח לעצמי?

אתמול הייתה לי שיחה מטורפת עם מישהו שאני לא מכירה בכלל.

אני רוצה שזה יישמר לי אז הנה:

ר: אם כל מה שסיפרת מדוייק, את מתנהגת כמו אישה שצריכה אהבה,

      הדרך הכי קלה ומהירה להשיג אהבה זה באמצעות מין.

אני: נכון.

ר:   את מחליפה את מה שחסר לך במה שאת יכולה להשיג.

אני: אני כמהה לאהבה אבל כל פעם שזה קורה לי, שמישהו אוהב אותי אני נסוגה אחורה

      כי אני לא מאמינה שיכול להיות לי טוב.

ר:   ומכיוון שברור לך שיש בזה משהו לא טוב, את כועסת על עצמך, לכן את מענישה את עצמך.

________________________

קצת בהמשך השיחה:

אני: לפעמים אני עושה דברים בידיעה שהם רעים ויפגעו בי רק כדי

לדעת מה הכי רחוק שאני יכולה להרגיש רע עם עצמי.

ר: להרגיש טוב עם עצמך.

אני: להרגיש כמו עצמי.

ר: כשאת מושפלת את במקום טוב נכון

אני: מרגישה שאני מקבלת את מה שמגיע לי.

ר: להוריד את המסיכה זו הרגשה נהדרת.

__________________________

האמת שהוא צודק וזה הרגשה טובה לשמוע מישהו אחר מאמת את מה שאת מרגישה.

בנוגע לפוסט הקודם..

שיחה עם בן אדם שלא מעורב בסיטואציה ולא מכיר את הצדדים פתח לי את העיניים והבנתי מה אני צריכה לעשות.

אז ניתקתי.

ניתקתי איתה וניסיתי לנתק איתו, הוא נלחם עליי... היא ממש לא.

אני לא יודעת אם זה נכון בשבילי לדבר איתו אבל אני יודעת שהוא מת עליי ואכפת לו ממני מאוד 

ואני יודעת שאכפת לו ואני יודעת שאני חשובה לו.

אני מתחילה להרגיש טיפה יותר בשליטה ואני אוהבת את זה.

השיחה הזאת הייתה ככ לא צפויה כי היא באה מיזיז ואף פעם לא יצא לנו להגיע לרמת שיחה כזאת.

אבל שמחתי כי הוא אמר שאכפת לו :)

האגו הפצוע שלי מחלים.

תמיד במבט לאחור על פוסטים אני שמה לב איך הכל עובר..

בתקופה האחרונה קרו מלא דברים שערערו אותי טיפה ואת המקום שלי.

אני מרגישה שכל האנשים שסביבי מאוד אוהבים אותי אבל באותה נשימה הם גם טיפה מנצלים את זה שאני טובה.

אני מרגישה שאני לא מקבלת את המקום שמגיע לי או את הכבוד שמגיע לי מחברים,

תמיד האמנתי שהגברים שבחיים שלי, גם הידידים שאני מידי פעם שוכבת איתם מבינים אותי

ומבינים שאני שונה ומבינים מאיזה מקום דברים נעשים.

ביום שישי ההורים שלי התחתנו והזמנתי המון חברים

את ח שהוא ידיד ותיק והסקס איתו דיי מטורף

את י שהוא בחור שאהבתי במשך שנתיים והתגברתי עליו אחרי כל כך הרבה כאב לב

את פ חברה טובה עם לא הכי טובה שלי שתמיד היוותה איום מבחינת הגברים שיצאתי איתם.

אין צורך להגיד שבמקום להתרכז בארוע המשמח התרכזתי בחברים שלי.

היה ממש כיף ושתינו ממש הרבה וכולם פלירטטו עם כולם בלי שום גבולות ובלי שום נורמות חברתיות.

בחיים שלי לפתע אין שום מוסר ושום שפיות.

כשבוע לפי כן היינו שיכורים ואני התעלפתי ממשקה חזק מאוד, הקאתי את החיים ושכבתי על המיטה של י מעולפת כשעתיים.

כשהתעוררתי זה היה מזה ש י' ו-פ' נכנסו למיטה והתחילו לגעת בי, דברים נהיו אינטנסיביים ומשום מקום בגדים התחילו לרדת ואני לא רציתי שזה ייקרה

אבל עוד פאק באישיות שלי שאני מנסה תמיד לזרום עם סיטואציות ולא להיות ההורסת מסיבות.

הוא עף עליה, תמיד ידעתי שעם הם יהיו באותו החדר הוא יידלק עליה ובמשך שנתיים הצלחתי למנוע מסיטואציות כאלה לקרות.

אחרי ששחררתי ממנו כבר לא כל כך הפריע לי כי אני יודעת שדברים קורים בין עם אני אהיה נגדם או לא.

מבחינת (פ) (י) הוא פשוט ייצור והיא לא הייתה נוגעת בו במקל הוא דוחה אותה.

במשך קרוב לחמש שעות הם הזדיינו מולי ו(פ) ניסתה לצרף אותי אבל אני הרגשתי, הרגשתי שכשאני מתקרבת אליו הוא לא רוצה

והאמת? ממש לא רציתי לגעת בו, כי הוא דחה אותי כל כך הרבה פעמים והוא לא רצה אותי ולא אהב אותי וגרם לי לסבל ולאיבוד כבוד

ואני לא רציתי, יצא שהייתי מעליו איזה חמש דק' אפילו פחות וזה הכה בי מה קורה.

ניסיתי לזרום והיא הצליחה להזרים אותי אז ירדתי לה קצת דחפתי לה אצבעות והיא התחרפנה מזה, היא גמרה והשפריצה והיא הייתה באש.

במשך שאר הסיטואציה אני ישבתי על הכסא והסתכלתי, או שהייתי על המיטה וחייכתי.

לבסוף נכנסנו כולנו למקלחת ואני יצאתי השארתי אותם שם, הם המשיכו קרוב לשעה ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור הביתה.

לא ידעתי מה לעשות ואיך להגיב ומה להרגיש, הרי אני לא עצרתי אותם מלעשות את מה שהם עשו, ואני לא יודעת כמה אפשר להאשים את האלכוהול.

יצאנו משם והייתי ממש נסערת ואמרתי לה שאני לא מבינה למה זה היה חייב להיות דווקא איתו, דווקא עם הבחור שהיא ככ נגעלת ממנו

דווקא עם הבחור שהרס אותי, היא הייתה הכתף התומכת שלי כל השנתיים האלה שסבלתי בגללו ושאהבתי אותו.

היא אמרה שהיא לא זוכרת את הרוב ואין לה מושג איך זה קרה ושהיא מתחרטת ככ ושהוא מגעיל אותה ושהיא שתתה כל כך הרבה שהיא הרגישה כאילו היא על סמים.

כן כולנו שתינו ככה ולכולנו נמחקו חלקים מהזכרון של אותו ארוע, אומנם אני לא זוכרת את כל הפרטים, אבל אני זוכרת את איך שהרגשתי, והוא לחלוטין

דחה אותי שוב, הוא עף עליה.

זה מובן הרי היא משהו חדש ואני משהו משומש, אני כמו אחות כמו שהוא היה אומר שזה יהיה לו מוזר להיות איתי אחרי שהתקרבנו כידידים שהוא

לא רואה אותי בצורה מינית.

אני מרגישה שבאמת התגברתי עליו אבל בגלל שלא הצלחתי להוציא אותו מהחיים שלי פשוט התרגלתי שהוא כאן והוא כן כאן והוא ידיד טוב והוא פה בשבילי, אני לא רוצה אותו (it took the death of hope to let him go) ואני מרגישה שלמרות שאני כבר לא מאוהבת בו תמיד תהיה לי חולשה אליו.

הימים עברו והם הגיעו לחתונה של ההורים שלי ובילינו את כל היום ביחד והיה לי ברור שיש לו משהו אליה כי הוא שלח לה הודעות ורשם לה שהסקס איתה היה משהו שהוא אף פעם לא חווה, אני ידעתי שזה יקרה ואני פשוט ישבתי וצפיתי בסיוט הכי גרוע שלי מתממש.

כל היום בילינו כולנו ביחד ולבסוף שהגעתי הביתה הוא שלח לי הודעה ואמר שהוא חושב שהוא התאהב בה.

ואז זה הכה בי. אני שונאת את זה, זה כמו בעיטה בבטן.

אני לא מאוהבת בו אבל זה מציק.. הגיוני שזה מציק לי ככה?

החברה המושלמת והרוסיה שלי הצליחה להיכנס ללב של הבחור היחיד שהיה בלב שלי בשנתיים האחרונות ושלא היה מוכן לזרוק זין לכיוון שלי או לקחת אותי ברצינות.

הכל עלה לי והרגשתי דוחה, הרגשתי דחויה הרגשתי ריקה והרגשתי אומללה.

דיברתי איתה הכל עלה לי, היא היא יכלה להזדיין איתו מולי, למה דווקא הוא, למה היא לא מביעה חרטה ולמה היא לוקחת את הכל בכזאת קלילות.

איך אני הגעתי למצב שהחברה הכי טובה שלי מזדיינת מולי עם הבחור שהייתי מאוהבת בו ואיך הגעתי למצב שהבחור שהייתי מאוהבת בו בגדר אובססיה למשך שנתיים מרגיש בנוח להתוודות בפניי שהוא התאהב בחברה הכי טובה שלי???

למן הסתם לא הייתי מגיעה למצב הזה עם לשניהם היה טיפה כבוד אליי...

אני יודעת ששניהם אוהבים אותי וחברים אמיתיים אבל זה?!?!!?!?

היא התנצלה, אמרה שהיא לא זוכרת ושהיא לא הייתה במודעות ושהיא מתחרטת והיא יודעת שזה פגע בי וכל מה שהיא רוצה זה שנשים את זה מאחורינו.

גם אני רוצה שזה יהיה מאחוריי...

אני מחכה לראות מה הזמן יעשה.

הכל מרגיש לי אבוד, אני מרגישה שלא יגיע הבחור שיעוף עליי ויראה אותי כמו שהוא מסתכל עליה.

אני רוצה שינוי אני מרגישה שאין מוסר בחיים שלי, כאילו החיים שלי הם פרק ארוך ומתמשך בסדרה SHAMELESS.

יהיה טוב?