אני מטופלת במשך שנים אצל אחד המטפלים הייחודיים ביותר בארץ. מדובר על חבר משפחתי, אדם שמבין את הנקודות בחיי בהם באמת לא ניתן להסביר לאיש חיצוני על מה מדובר מבלי שישפוט לרעה. במשך כמעט ארבע שנים טופלתי אצלו למגוון בעיות- חרדה, דכאון, התמכרות, הפרעות אכילה והשלכותיהם. לא היה איש אחר שיכל לטפל בי פרט אליו, אני יודעת זאת מהרגע הראשון. הוא מכיר את כל הטריקים שלי, ההתחמקויות שלי, הדרכים שלי לסבן ולנצח בחכמה (אוי, זה נשמע נוראי בעברית) כל מטפל אחר שהיה לי במשך חיי. הוא לא נותן לי לברוח. בשבועות האחרונים הטיפול מרגיש לי שונה. אני לא באה כדי לקנטר ולתהות על מר גורלי, שני הצדדים מבינים ששלב זה לא רלוונטי עוד. את הפגישות האחרונות אני מעבירה בשיעורים קצרים וממוקדים של הכשרת מטפלים, שיסייעו לי להעביר את הכלים הייחודיים רק לשיטת הטיפול שלו לאנשים אחרים- זאת בלבד לאחר שאתקדם עוד בתהליך שלי, שהרי לא ניתן לסיימו לעולם עד ההגעה לתומם של החיים עצמם. שלא תסולף כוונתי- דרכי עוד ארוכה בדרך אל הנחלה. אפטר-שוקים רבים נמצאים באגם בו אני נמצאת, סביב הנקודות בהן פגעו אבנים שהושלכו מאחרים או מעצמי. במשך שנים האמנתי כי חיי לא ימשיכו מעבר להחלפת הקידומת השנייה שלי. לא האמנתי כי תהיה לי היכולת לשרוד את המרה השחורה שהעולם הזה מטיל על כולנו. כיום, כאשר יש אור בקצה מנהרת ההתמכרות, אני מסוגלת להודות בפני עצמי (ואולי גם בפניכם) כי יכול להיות שנמצאה דרכי. לא המקצועית, לא האישית ולא החברית- אלא הרוחנית. ויכול להיות, שאוכל לאסוף עוד חברים אליה, לערטל אותם בחיבוקו של הידע ולדלג איתם, יד ביד, בשבילים הצדדיים של החיים. ואין דבר שעושה אותי מאושרת יותר מכך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne