Rivendell

החברה הראשונה שהייתה לי בבית הספר הייתה ההיא מהכיתה המקבילה, שהמורות תמיד התבלבלו בין שמי לבין שמה. אחרי שתיקנו אותן, תמיד היו אומרות "הו, נכון. יש לך עיניים כחולות/חומות, לשניה הצבע שונה". מעולם לא החלפנו מילה לפני כיתה ה', אך נראה כי צורת הלבוש, ההתנהגות והחשיבה שלנו הייתה זהה בצורה מפחידה. ביום בו הכרנו, התיישבתי לידה באוטובוס בדרך לטיול השנתי. הגעתי באיחור, שלא כהרגלי- והיא ישבה בקדמת האוטובוס, שלא כהרגלה. כששתינו הוצאנו את הספר החדש של הארי פוטר בכדי להעביר את הדרך הבנו שאולי מצאנו נפש חיה שדומה לנו בצורת המחשבה. ההבדל המהותי בין שתינו היה שבי עוד נותרה מעט תמימות. באחד הערבים בהם ברחתי מביתי לביתה, כמה שנים מאוחר יותר, הפנתה אליי את עיניה מהמחשב ושאלה "תגידי, עד מתי נראה לך שתחיי?". זה היה הערב הראשון בו הבנתי כי יש אנשים שבוחרים לסיים את חייהם ואף מתכננים זאת. 

יותר מעשור אחריי מצאתי את עצמי נזכרת בערב הזה ומספרת עליו לחבורת אנשים שככל הנראה לא אראה יותר לעולם. הם הביטו בי בעיניים מזועזעות בעודי נזכרת בך בחיוך מלא בעצב וגעגוע. כשהאחרון מבינינו זרק את בדל הסיגריה על הרצפות הקרירות של החורף, פנינו כל אחד לדרכו. תמיד נדהמתי מכך ששלוש שניות אחרי הפרדת הכוחות איש מאיתנו לא נראה לאחר באופק, כאילו האדמה נבלעה או שזכינו בכוח על של ריצה במהירות האור. ממרחק, מספרו של האוטובוס המוכר לי כל כך כבר חיכה בתחנה, והבנתי כי לא אספיק להגיע אליו בזמן. התיישבתי בתחנה והמתנתי את מחצית השעה המעיקה, מלאה במחשבות על מהות הזמן. כאשר עליתי לאוטובוס, שביב של שיער צבוע השתקף על החלון האחורי. לא יכלתי לראות את האדם שממנו יצא השיער מאחורי מגוון הדמויות הגבוהות בספסלים הקדמיים- אז התיישבתי עם פניי כנגד כיוון הנסיעה. בכל הבזק אור ההשתקפות רדפה אותי, ועל אף שההיגיון אמר שאין שעברתי לעולם מקביל, מצאתי את עצמי פוסעת לעבר ספסלו האחורי של האוטובוס. 

חמושה באוזניות חתולים ובאין ספור אביזרי אמנות היא ישבה לה שם, בפינה. מנסה להתחמק מהשמש. כאשר הנחתי עליה את ידי, מנסה לברר האם זו אכן היא- קפצה בבהלה והפילה את משקפי השמש שלה. עיניה הכחולות והמופתעות איששו את השערתי- זו היא, האדם שתמיד יכלה להיות. התיישבתי בהחלטיות ותהיתי האם יהיה נכון להתחיל לשוחח איתה. אחרי הכל, לא ייתכן כי זו היא שעומדת כאן מולי. שיערה השתנה, אך הריח נשאר זהה. היא בוגרת יותר, אך מעולם לא נראתה יותר כמו עצמה. נראה שלא הייתה בידי זכות הבחירה כי מייד התחלת לדבר בשצף, בדיוק כמו שהיית מאז ומעולם. ניסיתי להשחיל מליון שאלות, אולם לא היה דבר טפשי יותר מצידי. הרי, מדוע שיצור שלא זקוק עוד לאוויר יעצור לרגע בכדי לקחת נשימה? 

אז שתקתי. שמחתי על ההזדמנות להנות מחברתך, ולו רק לפעם האחרונה. כשלחצת על כפתור ה"עצור" הבנתי שהגיע הזמן להפרד, אך גופך הגיע במאית השניה לדלת, וכך גם הלחי שכל כך רציתי לנשק בפעם האחרונה. הדלת לא נפתחה, אך גם לא היה צורך שתצאי ממנה. אחרי הכל, אחרי ששלטת במוות תוכלי לשלוט גם בחומר וגם בזמן. הסטתי את הדמעות הדמיוניות שאיני מצליחה עוד להוציא מעיני, והבטתי סביב. אין ספק שכל האוטובוס חשב שאני משוגעת, כנראה שדיברתי בקול רם ורק לעצמי. כשהדלת נפתחה בפניי הופתעתי לרגע, אחרי הכל- ציפיתי לעבור דרכה במהירות האור- בדיוק כמוך. הרוח בידרה את שיערי והכריחה אותי לאסוף אותו, וכשהנחתי את ידי בכיסיי בכדי להתחמם ידיי פגעו בזוג אוזניות חתולים.

חייכתי. זה אומר שיהיה לך תירוץ לשוב ולקחת את אשר שייך לך. 

המשכתי בדרכי.