 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2014
טיימינג
"הלוואי והייתי יודעת צרפתית" אמרתי לה, בעודה מביטה בחלון ראווה מעופש. "אני לא מאמינה שיש להם את מהדורת שני הכרכים של הספר, אני נכנסת רגע לקנות" היא מלמלה, והותירה אותי ברחוב לשמור על אופניה. הוצאתי מכיסי את הפלאפון הנייד וחיפשתי עדכונים על העולם, כשלפתע שמעתי קול מאחוריי. היה זה גבר בשנות הארבעים לחייו, שיערו לבן וגופו אדום מרוב שעות עבודה בשמש. "סליחה, אבל לא שמעתי מה אמרת", הסתובבתי ואמרתי. "את אישה מאוד יפה" אמר לי באנגלית, "תודה" אמרתי והתפלאתי, שכן לבשתי באותו היום חולצה שחשפה מחצית מגבי, ואיתו גם את הצלקות האדומות הגדולות. בעבר הייתי מתביישת בהן מאוד, אך כעת הן רק זכרון כאוב. והרי, האדם הביט בי מאחור, ללא כל ספק ראה אותן ומשום מה עדיין מצא בי יופי. אולי העולם לא כל כך נורא אחרי הכל.
"את מדברת צרפתית?" אמר בצרפתית, אך לצערי אני יכולה להבין יותר מאשר לדבר. "לא, סליחה" אמרתי וחייכתי, "חבל" הוא אמר והמשיך בדרכו. יד נעימה מצאה את מקומה על כתפי- "קושקוש, בואי נכניס את האופניים לחנות. המוכר אומר שמותר" היא אמרה לי, וכך צעדנו שתינו אל תוך החנות הדחוסה ביותר בה הייתי מימיי. המוכר היה עסוק בשיחה צפופה עם זוג צעיר- מדביק להם ספרים כאילו הכיר אותם ואת עולמם הפנימי ממזמן, ואותי היא הובילה אל איזור ספרי השירה. "מכירה את רוני סומק?" היא אמרה, "ברור, " אמרתי, "הוא אחד המשוררים החביבים עליי" השבתי, וגררתי את עצמי לאיזור הפנטזיה.
כוכי ישיבה מעץ קידמו את פניי, ואני הצטופפתי באחד מהם, מביטה במאות ספרים מעופשים שמעולם לא באמת יצא לי לראות ברשתות הגדולות. "תרגישי בנוח" אמר קול עמוק לימיני. היה זה המוכר, כרסו השתפלה מעבר לברכיו וסיגריה שלעולם אינה נגמרת הייתה בין שפתיו. "תמיד חשבתי שאדם העובד בחנות ספרים יהיה המאושר בעולם או העצוב בעולם" אמרתי לו בעוד עיני מרותקות לכריכות הישנות, "אף אחד מהם" הצהיר בבוטות, "אז מה אתה?" שאלתי, "אני לא עובד כאן, אני הבעלים מזה שלושים שנה, ואני נהנה מהדברים הפשוטים בחיים". גיחכנו. "מצאת לך ספר?" אמרה היפה מאחוריי, "עדיין לא, חשבתי להתייעץ עם הבעלים" השבתי, אך לפני שסיימתי את דבריי כבר התפרץ הבעלים למילותיי-"עד כמה את אינטילגנטית?" שאל. אצבעי החוותה לכיוונה של גברת חופש, "אין הנחתום מעיד על עיסתו. תשאל אותה, שהיא תעיד" אמרתי לו, "לא, אני שואל אותך" הוא התעקש, "אבל אני מפנה אותך אליה" השבתי. שנים שאני מנסה להוריד את האגו השכלתני שלי לרצפה, ולא אתן לו את התענוג שוב. "היא מאוד אינטילגנטית" התפרצה גברת חופש, והוא גיחך.
"מה את מחפשת בחיים?" אמר בעודו מצית עוד סיגריה, "שאלות גדולות עם תשובות גדולות יותר" אמרתי. "הומור? קלילות?" הוא שאל, "לא משנה, העיקר שאצא עם תובנות". "שימי את האצבע על המדף לשמאלך, כן. בדיוק כך. עוד קצת שמאלה, עצרי!נהדר. זה הספר עבורך" הוא אמר, ואני שלפתי ספר דקיק בכריכה מוזהבת. "אני אוסף אותם" הוא אמר לי, "את הספרים הטובים באמת. עשיתי בצעירותי ספירה והבנתי שקראתי יותר משלוש עשרה אלף ספר. אני מחליף לספרים טובים של אחרים, מציל מספריות. אבל אחרי שקראתי, הספרים יכולים להשרף. זו לא קללה מבחינתי, הכל בראש. המסר כבר אצלי" הוא אמר. משפטו הוביל לשיחה של שעה וחצי, על מהות המילה הכתובה, שריפת ספרים, מלחמות והסטוריה. "וזו הסוגיה האחרונה שלנו להיום" סיכם כאשר השמש החלה לנשוק אל הים. "כשתחפצו בתשובות, בואו לכאן. לרוב אני שמח להיות האדם שנותן אותן. אבל עכשיו- שנת צהריים" הוא אמר, והחל לארוז את דבריו.
" דבר אחרון" אמרתי לו כשפניתי לצאת, "מה הכתובת המדוייקת כאן?"-"אלנבי 93" הוא ענה ושם לב לצחוקי, "הזוי" עניתי, "הבקשה האחרונה של הנווד הייתה שאבוא לכאן". יצאתי לאוויר העולם והבטתי כלפי פנים החנות. נראה היה שמימד הזמן מעולם לא חדר פנימה. "רק איתך זה יכול לקרות" אמרתי לגברת חופש, "התגעגעתי אלייך", "כל כך התגעגעת עד שהיית חייבת להתנצל דווקא ביום ההולדת, נכון?" היא צחקה, " הכל עניין של טיימינג", עניתי. הכל עניין של טיימינג.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
