בלוויה של ג'סי לא יכלתי לבכות- שלא לדבר על לנשום, שלא נדבר על לזוז.
בלוויה הבטתי על ערימת האדמה המצטברת ומלמלתי לי תווים עגומים, דמיינתי את גופך הופך חלק מניצנים ופרחים.
בלוויה לא חשבתי על התרבות התאים המהירה מידי, רק על מה שיהיה מהם בעתיד- אולי תצליחי להיות עץ, אולי גם פרפר. העיקר שתהיי חופשיה כמו שרצית.
בלוויה לא שמעתי דבר- גם לא את הרב, שהרי עבורך היו אלו דברי הבל. לא את אמך שהייתה גם לי לאם מתרסקת בזעקות שבר, לא את אביך מתפורר לרסיסים.
בלוויה עיני לא יכלו עוד לאור, ונסגרו. ועם פעימות ליבי החלתי לשמוע את פעימות ליבך במכשיר, שבוע אחד קודם לכן. ואת הסלפי שעשינו, ופרסמנו למרות הקרחת-"מנצחות את הבן זונה!" כתבנו, וחייכנו- בין הקאה להקאה. ושמעתי את המילים שלך, חורקות על דפים עם לוגו רפואי מדכא במיוחד, ואת העט הנשחק מרוב כעס, חלומות ותקווה. "אני עוד אעשה את הטיול לתאילנד" אמרת לי, ואני הבטחתי-"צאי מזה, ואני באה איתך. עד סוף העולם אני אבוא".
כשיצאנו מהלוויה עמדה לה אישה בשמלה לבנה בפתח בית הקברות. שיערה הבהיר התנפנף וגופה לא זע ברוח. "סליחה" מלמלתי לעברה ופרצתי בבכי, "סליחה שלא הייתי שם עבורך כמו שהייתי עבורה". היא חייכה, והלכה. אולי היא סוף סוף סלחה לי, אולי מיכ סוף סוף סלחה. מתייפחת בבכי נכנסתי לרכב, ועיניה של השלישית נצצו בכעס. "עבורי לא היית, לא כשכרתו, לא כשטיפלו, לא כשמדדו" היא מלמלה. רציתי לספר לה אז, שברחתי אי שם לצפון. שחייתי חיים של אחרת, גדולה יותר, חזקה יותר. רק כדי שאוכל להיות ילדה שוב, רק כדי שאוכל להיות חופשיה-וגם זה נגדע.
אולי דרכי היחידה לעשות זאת תהיה בעקבותיה של ג'סי- מהאדמה והלאה. אבל עכשיו, עכשיו הגיע הזמן להבטחות חזקות מכל מציאות אחרת.
עכשיו תאילנד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne