כשהייתי קטנה הסתובבתי ברחבי השכונה עם אבא. המוח בער ממחשבות והלב כאב, ואבא ידע. אך יותר מכל הוא ידע שאסור לשאול, כי אגיד כמו תמיד "הכל בסדר אבאל'ה" ולא אוסיף עוד דבר. הלכנו לחנות הקטנה, זו שמול סניף הדואר ברחוב הראשי, בה רכשתי מתנה קטנה לחברה גדולה מהחיים, מהכסף שהרווחתי בחופש הגדול. אבא הרגיש אשם שלא יכל לתת לי עוד, ואני הרגשתי אשמה שהעזתי לבקש. ובכל זאת, יצאתי מחוייכת. הבטתי אל סניף הדואר ולפתע עמד שם אדם ואחז בידו אקדח. לפני שהבנתי מה קרה שם, נשמעו חמש יריות וההמולה מסביב איימה לעקור אותי עמה.
יד חזקה מצאה עצמה על הכתף שלי, גוררת אותי נגד כיוון ההמון היישר הביתה. כשהדלת נסגרה מאחורינו לא שוחחנו, רק הבטנו. ואבא יצא מהבית בדממה. הבטתי על הכרית והנרות שקניתי לחברתי לטקס הקונפירמציה (כמו בת מצווה, רק של נוצרים) והרגשתי שהם ספוגים בדם. הרגשתי שיחד איתם, אעניק לה את הרצח ההוא שראיתי ברחוב. שאעניק לה קללה. בכיתי.
כשהדלת ננעלה מאחורי אבי הבית זעק בדממה. לא ידעתי מה להגיד, ואולי לא היה צורך בכך. הוא ניגש אליי ופתח את ידו, בתוכה היו ארבעה גרגרי דומדמניות אדומים (פיטנגו) והוא אמר "קחי שלושה, אחד אכלתי בדרך". הם היו אדומים מאהבה ואני הבנתי שאדום הוא רק אדום ודם הוא רק דם, ושהחיים לא נמדדים על פי הזמן אלא מה שעושים בתוכו. באותו סוף השבוע הבאתי לחברה את הכרית והנרות וקיוויתי שהיא תבין שהאדום הוא אדום של אהבה. היא הוכיחה לי שהיא הבינה כאשר היא לקחה אותם איתה, מרופטים והרוסים משמונה השנים שעברו- לבית הספר לרפואה באיטליה. "כדי לזכור שתמיד יש מישהו שאוהב אותי" היא אמרה. בכינו שתינו, הפעם מהסיבות הנכונות.
בכל פעם שאני הולכת לאסוף חבילה בדואר אני נזכרת בצליל חמש היריות ובהמון שעמד לקטוף אותי איתו. בכך שיכלתי למות עם הזרם, יכלתי להגרר יחד אתם לעולם של שנאה. אני חוזרת מהדואר ואבא מביט בי בדממה, רואה את המבט בעיני ולא טורח לשאול. הוא יודע שאגיד לו "הכל בסדר, אבאל'ה" ולא אוסיף עוד דבר. אז הוא יוצא, וחוזר. מביא בידיו ארבעה גרגרים אדומים של פיטנגו. ואני לוקחת שניים, כדי שאחד יזכיר לו שהכל מתחיל ונגמר באהבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne