Rivendell

הייתי צריכה להיות חכמה יותר ולדעת, שבחורים כמוהו- לא משנה כמה מנומסים, כמה אירופאים, כמה צ'ארמרים. אם הם תפוסים או לא, אם אני תפוסה או לא, אם ישנם ילדים או טבעת מעורבים. הייתי צריכה לדעת שבחורים כמוהו לא מדברים עם בחורות כמוני, לא מסתדרים עם בחורות כמוני, לא משוחחים עם בחורות כמוני על הא ועל דא, ללא סיבה נסתרת או פטיש דוחה.

הייתי צריכה להיות חכמה יותר.

אבל ככל הנראה, התחושה הרגעית הזו- של להיות נורמאלית, להיות כמו כולם, היא זו שעיוורה אותי מהאמת המרה. והאמת המרה היא שהילדים שראשם הוטבע עמוק בפחי הזבל, שאצבעותיהם נתקעו עמוק במאווררים פועלים, שהפסקות בית הספר הועברו בנעילה עצמית בתא השירותים כהגנה- ישארו בליבם, לעד, ילדים כאלה. או אולי, אני אשאר לעד בליבי הילדה הזו. מנהלת או לא, קרייריסטית או לא, מקושרת או לא. 

בני אדם, לא משנה באיזה גיל, ימצאו תמיד סיבה לשוב עמוק לתוך חטיבת הביניים. אם בתפיסת שולחנות בארוחת הצהריים בעבודה, אם ברכילויות שנפסקות ברגע שנכנסת לחדר, אם בדיונים בלתי פוסקים על דיאטה ומשקל ואם בשיחות עומק על חדר הכושר של רמת אביב.

ואני, בהיותי אני, לעולם לא אוכל פשוט להסתדר עם כולם. שלא נדבר על להרגיש חלק מהם, ולו לרגע. 

כי מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה אדם שניתן לכמת במשקל, בשריר או ברוחב. ולעולם לא אהיה. 

כי מוחי מפליג הלאה הלאה אל מעבר לגבולות הכדור, הגלאקסיה והיקום הזה.

כי מי שמוחו זועק מעומס עבודה, שמרוב מילים ומחשבות נראה כאילו הנקישות על דפנות הגולגולת נשמעות הלאה הלאה ברחבי האופן-ספייס ההיי-טקי...לעולם לא יוכל להתאים לקופסא הקטנה שעוצבה לו על ידי החברה.

הייתי צריכה להיות חכמה יותר.

וזה עצוב, כי כל זה בגלל...היותי חכמה.