כמו משאבה, אני מתמלאת רק כדי להתרוקן ומתרוקנת רק כדי להתמלא מחדש. האוויר סביבי כולו, ממוחזר וממוזג. אין בו זכר לטבע, לעץ ולמחזור החיים- ואין בי זכר לחיות כלל. אני מחפשת צורות בעננים ומוצאת רק את החושך, ללא בוהק הכוכבים. עיני תרות אחר השביל, אך גם לו הייתי בדרך האבנים הצהובות- הן אינן מחזירות אור שלא קיים. אני מסתחררת איתך במעבה היער, וממלמלת ססמאות על חושך שלא קיים בלי אור וזריחות שבאות לאחר השברון הגדול ביותר. אני רואה אותך נשברת, האדם הקרוב אליי ביותר בעולם, ולא מצליחה להגיד את המילים הנכונות עבורך. מרגיש כאילו העוגן טבע בתוך החול ושכח שהוא מציל מעומק הים, והחול הוא עמוק בהרבה והדרך עד לליבת כדור הארץ חמה ושורפת.
ישנם הרי געש, פה ושם וכאן ופה. הצצות ישירות לליבת החיים עצמם שמורכבת כולה ממוות. אני נזכרת במילים על שחור ולבן לצד צבעוני ואפור, ומנסה לספר לך. אך אני רק דג של מים מתוקים בים מלוח, שכולו עשוי מדמעותייך השקטות. אילו רק ידעתי לטפל בך ובי כמו שאני יודעת לטופל בכולם, אם רק היינו פשוטות לעצמנו כמו ששאר אהובנו פשוטים לנו. אילו רק יכלנו להסביר למישהו, שהחלטות שנעשות בקור גורמות לנו לשלם ביוקר כאשר זקיקי הקרח ננעצים עמוק בבשר החי והחם. אילו רק יבינו כמה החולשה היא כוח והכוח הוא חולשה.
יבוא יום ורגלינו ירגישו בדשא הרך, נשב עם גיטרה שהפעם אצבעותינו שלנו יפרטו עליה. יהיה שם גוש ברזל חם ועליו קציצות סויה או ירקות, ושולחן ירוק מתקפל כמו זה שבנינו יחד בילדותנו. אנחנו מביט לנוף ההרים ונדע, שאם נרצה נכבוש אותם. שהם לא עוד נקודה באופק שרגלינו הקטנות לא יוכלו להשיג. נהיה אני ואת, מול העולם, והוא יהיה כמו פרטיטוריה בידי מנצח תזמורת. והאנושיות, תהיה במצוי המקסימאלי.
אבל עד אז, אני ואת כאן. במעמקי הים המלוח.
והעוגן
העוגן מתפורר לתוך עצמו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne