"השבוע קיבלתי טאבלט מהעבודה של אשתי" הוא סיפר בהיתוליות.
"הילדים הורידו אליו את כל מה שרק חלמו עליו, ואנחנו ביקשנו מהם להוריד לעצמנו את כל הדברים הפשוטים שעד לפני כמה שנים לא יכלנו לדמיין שיהיו קיימים. נחשו מה קרה לקראת סוף השבוע?" הוא שאל את הקבוצה, ואני עניתי "רוב הסיכויים שהטאבלט לא זז"- "נכון!" הוא הגיב והמשיך בלהט.
"ניסיתי להבין מה לא בסדר. מחקתי הרבה מאוד תמונות שלא רצינו, סרטים שכבר ראינו, אפילו משחקים שלא שיחקנו בהם. אבל איכשהו, איכשהו הטאבלט עדיין היה איטי. מעבר לכך, לא היה נראה שכמות הזכרון על המכשיר השתנתה. מה נראה לכם שעשיתי?" הוא שאל, והקבוצה שתקה. "מה שתמיד עושים כשמשהו אלקטרוני לא עובד- פונים לבן שלך!" צחקנו.
"אבא, אתה כל כך מצחיק. תסתכל בעצמך ותראה מה לא בסדר" אמר הילד. כמובן שכשהביט, לא הצליח לפענח את התעלומה.
"זה ממש מול העיניים שלך אבא, תסתכל!" המשיך הילד, אך האב כמו כל אדם- פספס את כל התשובות הפשוטות שהיו מונחות מתחת לאפו.
"שכחת לרוקן את סל המחזור" אמר הילד בקול מאוכזב, ובלחיצת כפתור מחק כ-10 GB של קבצי זבל. מיותר לציין כי הטאבלט טס לאחר מכן.
בליל יום כיפור העליתי לראשי את כל המחשבות הטורדות והמציקות, וניסיתי להכיל כי אולי לא לכולן יש תשובה. שהרי מחשבה אינה מדע, רגש אינו מדע. ולא תמיד ניתן לחקור ולנתח הכל יש מעין. נאבקתי בהן עד שנחמקו מהמודע, אך כמו בכל מחשב גם במוח שלנו יש סל מחזור- והוא הלא (תת, לשעבר) מודע. והלא מודע, הוא זה המפעיל את רגש המועקה המוכר כל כך. בצאת כיפור פתחתי את המחשב, ומשום מה הוא לא מיהר לעלות. הבטתי בסל המחזור וגיליתי כמעט 17GB של סרטים, תמונות וקבצי מוסיקה ששכחתי למחוק לצמיתות לאורך הזמן.
מחקתי,
והרגשתי איך בבת אחת נמחקת ממני ומהמחשב כל המועקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne