לפני שנה התחילו החתונות. היינו קצת המומים, שכבר הגיע השלב הזה. אבל הזוגות הראשונים, אלו שקצת לחוצים, קצת מסורתיים, קצת אמיצים- מצאו את עצמם מתחת לחופה. עמדנו וראינו אותם מכוסים בטלית, כשהרב ממלמל מילים נושנות, וחשבנו בינינו לבין עצמנו איך יתכן והגענו לשלב הזה. הרי רק לפני יום היינו בעזה ורק לפני יומיים למדנו עד אור הבוקר בשביל הבגרות האחרונה. והנה אנחנו מניחים את בגדי העבודה בצד, שמים חליפות ושמלות ערב והולכים לשמחה השייכת לא לבן דוד רחוק ולא לאח של חבר- אלא שלנו. של אהובינו היקרים.
שכחנו אז, שהאור בא עם החושך. והנה, שנה אחרי, באות הלוויות. איך יכלנו לעכל בכלל, את גיל החתונות- ויכלנו לשכוח עם זאת את אבדן ההורים?
אולי הלב לא מרגיש, אך הזמן יודע. יודע שאנחנו ילדים גדולים, כאלו שאמורים להיות עצמאיים, כאלו שאמורים לפתוח בחיים משלהם. ואיכשהו, בין ריב לויכוח, בין כעס לדחיקה, שכחנו שגם ההורים שלנו מתבגרים. מזדקנים. והנה אחד הולך, ועוד אדם נהיה יתום. והחבר ההוא משני הצדדים, כבר לבד בעולם. ולא נותר עוד עוגן ולא נותרה עוד שייכות והעולם- כמנהגו נוהג.
מישהי אמרה לי פעם, שטעיתי. שהעולם אולי מורכב ברובו מאור וחושך אך יש אנשים, שאצלם החושך הוא לא באמת כזה. יש יותר מידי אור, וזה מסנוור, עד שאנו טועים לחשוב שהוא חושך.
והמוות?
אולי הוא זה המעניק טעם לחיים, זה שגורם לכל דבר להיות סופי ולכן שווה פרוטה. לא מובן מאליו.
ובכל זאת, אני מתקשה לראות בו חושך.
בכל זאת, עם העולם המודרני שבו רק בגיל שלושים נהיים "בוגרים", השעון מראה לנו שלא אנחנו אלא הוא הבוס, ותמיד היה.
יום אחד כולנו נהיה לבד.
השאלה מה נעשה לפני זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne