|
| 7/2014
אני הולך לאט, אבל אני אף פעם לא הולך לאחור.
אני מחכה שדברים ישתנו, ובינתיים שורפת גשרים. זה יכל להיות דבר טוב, אם לא הייתי שורפת גשרים שכל כך חשובים לי ועיקריים, ואם לא הייתי מרגישה מאוכזבת כל פעם מחדש. אני נתקעת את ההרגשה המתסכלת הזו שבא לי להעיף לעצמי סטירה, חזקה ומצלצלת ולהעיר את עצמי. אבל אני ערנית ומודעת לחלוטין, ואני פשוט לא מצליחה לשלוט בהכל. המחשבות פשוט נמחקות לי מהראש, ואני נכבית.
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שאני צריכה הקלה. אבל זה לא נכון, אני צריכה איזון, שליטה. אין הקלות, אין וויתורים, כי זה פשוט לא עובד. זה אף פעם לא נגמר ברק עוד ביס אחד, שערה אחת או טקס אחד. זה רק מכניס אותי למעגלים שלוקח לי שבועות לצאת מהם, ובינתיים אני מטפסת על קירות. אני כותבת פוסטים מחזקים ומשננת בראש מנטרות ומנסה לשרוד.
זין על זה.
אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות. אני רוצה להיות חזקה. וכשמביטים לקשיים בעיניים מבינים שזה כלום. אם אני אקבל התקף חרדה, אני אתמודד. זה לא יהיה נעים, אבל אני אקבל את זה ואמשיך הלאה. ואותו הדבר לגבי כל תחושה קשה שיכולה להיות לי. ברגע שאני מקבלת את זה, אני לא נותנת לזה לשלוט בי יותר. והיי, אחרי כל התחושות האלו, ישאר מקום רק לרגשות החיוביים, ולכל הדברים הטובים שקורים לי.
לכל היופי שיש. והוא תמיד שם, פשוט צריך להסתכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בתולת הברזל