אני שוב יושבת לבד בכיתה ריקה, מחכה שתעבור שעה וכולם יתחילו להגיע.
זה קורה לעיתים קרובות, כשאין לי כוח ללכת מעל לחצי שעה ברגל לבית הספר, או שאני פשוט לא מסוגלת. מסיעים את אחי הקטן לכל מקום, מהתקופה שבה נחשב באמת לקטן.
אני לפעמים מצטרפת כשמסיעים אותו, ומחכה כמה זמן שצריך בכיתה ריקה.
אני אוהבת להיות לבד. לפעמים נוח לי השקט.
יש לי זמן להרגע, זמן לישוב באמת.
לפעמים אני מצליחה לחשוב בלי שיבוא במקביל התקף, ואז זה באמת נחמד.
אני חושבת עכשיו על אותו הטיול בנחל אוז.
כששוב קראו לי מיותרת.
תמיד חשבתי שזה נורא להטיח בפניו של ילד על כמה שהוא לא מוצלח, טיפש ומכוער.
תמיד חשבתי שדבר שכזה נחשב לפגיעה שאין כמוה.
באותו היום הבנתי אחת ולתמיד יש יותר נורא.
הדבר היחיד שיותר נורא מלהטיח במישהו מילים רעות בפנים, הוא להגיד את המילים הרעות לאדם אחר, כשהאחד עומד ומאזין.
אז הוא אמר דבר לא חביב במיוחד, זאת אחת מהפעמים שבהן הבנתי עד כמה אני באמת לבד.
"אמרתי לך שהיא מיותרת".
במילים אלו ממש הוא השתמש. ואתם יכולים רק לדמיין את טון הדיבור המייבש.
ככה הוא אמר לה, ממש לידי, הסביר לי למעשה שאני לא רצויה ומעתה אני נשארת לבדי.
זה היה אחד מהימים שבו הבנתי, זה היה יום שבו לא הרגשתי.
אני זוכרת יותר מידי רגעים כאלה של מילים נוקבות, חבל שהזיכרון הזה לא מתועל למילים יותר טובות
30.1.2014, מתוך הבלוג הקודם:
http://iknow77.blogspot.co.il/2014/01/blog-post_30.html
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
